יומנה של שמיים -כי אלה החיים האומללים שלי- פרק 1

" 23.4.2005 יום שלישי,
החלום שלי היה לכתוב בך רק דברים טובים, ומאושרים שקרו לי לשתף אותך בדילמות על בנים שאני מחבבת או לספר לך על המאה הראשונה שלי בשפה.. לספר לך גם על החברה הכי טובה שלי!
לספר לך עד כמה אני מאושרת בחיים!
אבל אני פשוט לא עומדת בזה..אני לא יכולה יותר להחזיק את רגשות הכאב וצער האלה..
אני יודעת שזאת פתיחה רעה מאוד לעמוד הראשון  אבל אני מרגישה שאני כבר מתפוצצת!
אני לבד. קשה לי.. אני כבר לא יודעת אם זה משהו שעשיתי, למה אני כזאת נוראית? למה אף אחד לא אוהב אותי? לפעמים כשאני הולכת לבית הספר, ומרגישה בלתי ניראת, אני מודה לאלוהים! פשוט מודה! לפחות היום אני לא אבכה על המיטה ואחנק..
היום זה היה הכי גרוע.. "המל,אני ישנה אצל ביל" היא אמרה בציחקוק "לכמה ימים" היא הסתכלה עליו במבט מאוהב אך ממש לא תמים. אני שונאת את השם שלי 'המל' אומנם המשמעות שלו היא שמיים בהולנדית אבל הוא נשמע כל כך תפל וכבד..בדיוק כמוני.
"את יכולה להשאיר לי כסף? את יודעת למקרה שאצטרך" שאלתי וניסיתי לבלוע את הגודש בגרוני, אני אשאר לבד.. לכמה ימים.
"כסף?! את רוצה כסף?! אתה מאמין לזה ביל?!" היא אמרה והוא הניד בראשו "מה את חושבת שאני?! מיליונרית?!" היא אמרה וצחקה בכל רם. "תשמרי על הפה שלך ילדה.." היא אמרה והצביע עם ידה לכיווני
"עכשיו אני אסלח לך על ההתחצפות..ואני הולכת" היא חיבקה אותי וליטפה את פניי בקרירות "שיהיה לך יום טוב, בלי חברות!" היא צעקה לכיווני וביל כבר יצא מדלת הכניסה "דרך אגב, יש רשימה של קניות. אני אשמח אם תלכי לסופר" היא קרצה לי והלכה.
החסכונות שלי הולכים ונעלמים בגלל האישה הזאת!
אני משלמת על אמא שלי. יש לי מזל שאני עובדת בגלידרייה בכניסה לים.

רשימת הקניות הייתה ארוכה מאוד..והסופר היה במרחק של שמונה קילומטרים!
אני בספק אם הכסף יספיק לי, ואני באמת שלא יודעת איך אני אסחב את כל השקיות הכבדות.

אתה מבין.. אני לא יודעת איפה בדיוק איבדתי אותה, אני חושבת שזה מאז שביל הגיע. בעצם.. אני בטוחה בזה.
ניסיתי לדבר איתה,אבל עכשיו היא עלתה עליי. היא חושבת שאני אנסה להפריד בינה לבין ביל והיא ממררת את חיי, אני לא מבינה מה היא מוצאת בו? הרי הוא לא גבר נאה בכלל, אמנם הוא מתאמן הרבה אך הוא נראה כל כך חלש, אני מפחדת להיתקל בו בטעות שהוא לא יתפורר לי על הרצפה..פיזית.

התקשרתי לצ'לסי, החברה הכי טובה שלי
"אמא שלי נעלמה לכמה ימים..רוצה לישון אצלי?" המרתי את פיה של אמא
"אני.. אהה" היא הרהרה
"נוכל להזמין עוד חברות, אפילו לערוך מסיבה אם את רוצה!"
"לא.. זה לא זה, אני פשוט-"
"יו צ'לס! באסט פארטי אבר! (bast party ever)" ברקע נשמע מוזיקה קופצנית ורועשת
"אני מצטערת המל.. אני לא יכולה" היא אמרה בקול מתנצל
"זה בסדר" אמרתי וניסיתי להכניס שמחה לקולי "תהני!" ניתקתי
אפילו החברה הכי טובה שלי לא מזמינה אותי למסיבה..שלה!
טוב, זה רק יום אחד מבחיים שלי, אתה בטוחה שתוכל לעמוד בזה?"

סגרתי את היומן, אני לא מאמינה שזה מה שכתוב רק בעמוד הראשון!
"שמיים..את באה?" שמעתי את קולו של תומאס קורא.. הוא מסרב לקרוא לי המל, הוא יודע שאני לא אוהבת את השם הזה.. איך הוא מסוגל להיות כל כך סובלני אלי?
"הו, כן זה יקח לי רק רגע להתארגן" קפצתי מהספה
"רק אם אפשר..נשיקה לפני כן?" הוא ציחקק ונשק על שפתיי
אני לא יודעת איך הצלחתי להתקדם ככה בחיים. השקעתי כל כך הרבה במדעים ואפילו קיבלתי מלגה בחינם לאוניברסיטה בפריס, ככה שהאמא ה'מיליונרית' שלי לא תצטרך להוציא אף ולא פרוטה אחת.
"אני אוהב אותך.." הוא לחש באזני והחליק עם אצבעו על הטבעת הזהובה והחלקה שהייתה על ידי.
ליטפתי את שערו החום והגלי וחייכתי, הוא המושיע שלי.
"קדימה.. אני לא אעכב אותך" הוא צחק, אני אוהבת לשמוע את הצחוק שלו.. מלא חיים.
פגשתי את תומאס באוניברסיטה והיום אנחנו עובדים ביחד,לרוב אנחנו מרצים באותה כיתת פיזיקה בה למדנו ביחד. תומאס אומר שאני הבן אדם הכי מאושר שהוא אי פעם פגש. הוא לא יודע שזה בזכותו..
סוף סוף הצלחתי לברוח מאמא, מכל ה'חברים' פשוט מכולם! התחלתי התחלה חדשה.
לתומס אין מושג מה אני עברתי ב18 השנים הראשונות של חיי וזה בעצם הסוד האפל שלי.
דילגתי על הצבא, רק כדי שלא אשאר יותר בארץ. גם ידעתי שבסוף כל שבועיים כשאחזור לא יחכה לי בית חם ואוהב, וריח האוכל הטוב לא יעטוף אותי כמו בילדות. אני זוכרת את הפעמים שברנדון אחי, היה חוזר מהצבא. היום הוא כבר בן 35 והוא ברח בהזדמנות הראשונה שלו. כל חיי קינאתי בו על כך שהוא לא סבל את השנים הקשות שאני סבלתי. את האמת לא ראיתי אותו מאז.
"קדימה אנבל,הזדרזי"
"אמא, את יכולה לסדר את הקוקיות, אבא לא טוב כמוך" אה כן.. יש לי גם בת. אנבל בת 5. שערה נוטה לזהב ועיניה תכולות בדיוק כמו של אביה.

אתם בטח שואלים.. אם אני כל כך מתחמקת מהעבר ורוצה לשכוח אותו, למה התחלתי לקרוא את היומן שלי? טוב..הייתי בטוחה שאיבדתי אותו. עד שלפתע הוא הופיע על הכרית שלי בחדר השינה.
אני לא יודעת איך הוא הגיע לשם..
אני לא רוצה לספר לתומאס, אני לא רוצה להפחיד אותו, אבל יותר אני מפחדת שהוא יגלה..
החלטתי לקרוא מחדש על החיים האומללים שהיו לי, כל יום אני אקרא עמוד, ואזכיר לעצמי כמה החיים שלי טובים עכשיו..כמו שהם.