יומנה של חשפנית בודדה חלק ס״ז

31.12.17 (המשך)

״איך הולך עם מישל?״ שאלתי, איבדתי את עיניו, הוא מיד הסתכל למקום אחר כאילו פחד לפגוע בי עם המילים הבאות שיגיד.
״רגיל, היא סלחה לי.״ אמר לבסוף, התנור צלצל, בדיוק סיים להכין את עוגת התפוזים שהכנתי.
״כבר חוזרת,״ השארתי את העוגה השיש, נותנת לה עוד קצת זמן להתקרר וחזרתי אליו.
״מה הכנת?״ שאל, ניגב את דמעותיו היבשות עם שרוול חולצתו.
״קח,״ הפעם אני זו שהושיטה לו טישו ואז הוא צחק.
״נזכרתי בטישו שנתתי לך אז,״ הוא צחקק.
״אי אפשר לשכוח את הטישו הזה.״ למעשה אני חושבת ששמרתי את חבילה כמו אובססיבית לגבר המסתורי הזה.
״תודה ששיתפת אותי על אחותך, אני בטוחה שהיא הייתה אישה נערצת.״
״היא גידלה אותי,״ הוא לא הפסיק למזוג לעצמו עד שלקחתי ממנו את הבקבוק.
״לואי אתה חייב להפסיק לשתות,״ התעקשתי.
״הייתי רוצה להכיר אותה,״ אולי דיאנה הייתה יכולה לעזור לי, היא הרי הייתה בנעליים שלי.
״אתה אוהב אותה?״ שיניתי נושא ודיברתי על מישל.
״דיאנה? בטח!״
״אני מתכוונת למישל,״ ראיתי כיצד בלע את רוקו, לקח לו זמן לענות וההתמהמהות שלו אמרה הכול.
״זה מורכב,״ שוב תשובות לא ברורות.
״איך זה שאתה לא מבלה את השנה החדשה לצידה?״
״היא לומדת למבחן, הוציאה אותי מהבית בשביל שיהיה לה שקט.
״אתה חושב שאי פעם תהיה מאושר לצידה?״ שיחקתי עם ידיי, לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו.
״אני לא יודע,״ שוב תשובה מעורפלת. קמתי לקראת העוגה, חתכתי אותה ל-2 חתיכות והנחתי את הצלחת עם עוגה על השולחן המלבני שבסלון.
״מריחה טוב!״ קרא, מסניף את העוגה כאילו הייתה בושם יקר.
״בתיאבון,״ אכלנו בשתיקה. פתאום השהות שלו בביתי לא הייתה זרה, הרגשתי שהוא גר איתי כל הזמן.
״זו העוגה הכי טובה שאכלתי בזמן האחרון!״ טען וליקק את אצבעותיו כמו חתול שבע.
״עכשיו אתה מגזים,״ כשניסה לקום לא הצליח, נפל חזרה לספה.
״אני חושבת שאתה שיכור מדי לקום.״ צחקתי.
״יכול להיות.״ הודה בחיוך מבויש על פניו.
״מתי אתה צריך לחזור למישל?״
״מחר, אמרתי לה שאני ישן אצל חבר.״ חייכתי, ליבי מתכווץ מעט.
״אני צריך שתעזרי לי ללכת לשירותים, אם אפשר.״ הנהנתי, גופו הגדול נשען מעט עליי.
״לא ציפיתי שגוף קטן יצליח לסחוב אותי.״ הודה באמת.
״ריקוד על עמוד בהחלט נותן יתרונות ויציבות גם עם משקל גדול יותר,״ הוא שטף את הפנים והרטיב את שיערו, ואז הביט בי בזמן שנשענתי על המעקה.
״למה אתה מסתכל עליי ככה?״ שילבתי את ידיי והמתנתי שיסיים. הושיט את הידיים שלו לפנים וכמעט נפל. נחלצתי לעזרתו וברגע שהגענו אל הספה הוא החל להסתחרר, נפלנו עליה. כשגופו נשען עליי. עיניי האוקיינוס שלו מביטות בי, בוחנות אותי כמו אוצר נדיר הנמצא באי בודד. אני מציצה בשעון המורה כמעט חצות וחוזרת להביט בו.
״תמיד היו לך עיניים בהירות ויפות?״ אור הפלורסנט הדגיש את עיניי, יש ימים שהן חשוכות ולא נראות ויש ימים כמו היום יותר בהירות. הנהנתי לאור האינטימיות שנוצרה בינינו.
״הן כל כך יפות.״ הרגשתי את הלב שלי שוב ושוב, דופק כאילו עוד רגע יצא ממקומו.
״אני רוצה לתת לך מתנה אחרונה לפני שאלך.״ לא הבנתי, הוא עדיין שוכב עליי בגופו, אך דואג גם לא למחוץ אותי.
״מתנה?״ הנהן ורכן לעברי בדיוק כשהשעון העתיק שלי בישר שחצות בעוד כמה שניות. הייתי כל כך מרוכזת בעיניו ובצלצול השעון מבלי להבחין ששפתיו נחו על שפתיי, וזה היה קסום, כאילו מישהו עשה קסם הרגשתי את לשונו מרקדת עם שלי, תשוקה מתערבבת עם טעם היין והרגשות המבולבלים שלנו. לא רציתי שזה ייגמר. לראשונה, הרגשתי נשיקה מלאה באהבה אמיתית, לא חד-צדדית.
הפעם, זה היה אמיתי כמו הלב הפועם בחזי.
ל׳