יומנה של חשפנית בודדה חלק ס״א

15.12.17

המסעדה שלו חזרה לפעול, מרחוק ראיתי את השיפוץ הנפלא שעשה, אך חששתי ללכת לשם שמא איתקל בלואי מאז הפעם האחרונה שבה התראינו.
״יצא לך להיכנס מאז השיפוץ?״ לילי הופיעה על ידי, בוהה באופק.
״לא,״ עניתי לקונית. היא חיפשה בעיניה את לואי.
״הוא לא שם,״ עניתי, מכיוון שגם אני סרקתי את המקום מרחוק באותו האופן.
״אז אולי נלך נתפנק לנו בכוס שוקו חם עד שהמשמרת תתחיל?״ הנהנתי, עברנו את מעבר החצייה לאחר שהרמזור הראה אור ירוק, לילי הייתה מכוסה במעיל כחול ארון, בעודי לובשת מעיל בגד ארוך עד לברכיים בצבע אפור.
״אני מזמינה,״ אמרה עוד לפני שהספקתי, ישבנו לילי ואני וכוס שוקו בידינו.
המקום היה נראה מודרני עם נגיעות וינטג׳, העציצים שהונחו בצד בין כמה שולחנות, והדלפק היה כאילו אנחנו במסעדת משלן.
״יפה פה, נכון?״ היא שאלה, הנהנתי. הייתי לחוצה, לא רציתי לפגוש את לואי.
הזמן עם לילי עבר במהרה, נאלצנו למהר לעבודה שמעבר לכביש, בדיוק כשסיימנו את השוקו ופסענו לדלת פניי נתקלנו בלואי שהבחין בי במבט תמוה, הוא המשיך להסתכל עליי גם כשיצאתי, ככה שנינו הבטנו זה בזו עד שלילי הסבה את תשומת ליבי.
הלילה התחיל, גיא ריכז אותנו מחדש דיבר על החוקים ודברים שפחות אהב בין אם אנחנו מתעייפות בזמן ריקוד או בדרך הפנייה שלנו אל לקוחות, ובכל זאת יכולנו לרקוד איך שבא לנו, גם אם לפעמים יש ריקודים מתוכננים עדיין היד הייתה חופשית. את המבט שהיה לי על גיא אי אפשר היה להסתיר, מבטו אליי היה הדדי, כבר מזמן אפשר לראות שאין בי צל של הערכה כלפיו כמו שהייתה בעבר. גיא שיתף שמעתה ואילך בגלל ההסכם החדש שנכנס המשכורת שלנו לא תהיה חודשית, הוא פירט ופירט אני כבר הפסקתי להקשיב. ידעתי שכל ריקוד עולה כסף, שיש דברים שמותר לי לעשות ויש דברים שאסור, למרות שגיא לכאורה שם מצלמות בכל חדר, הוא לא בודק ולפעמים חורג ואומר שנתאים את עצמנו ללקוחות. תהיתי מה יקרה אם יום אחד תגיע המשטרה ותתפוס אותו על חם.
המשטרה הייתה כאן כמה פעמים, היו ימים שהם שאלו אותנו שאלות על האופן שהדברים מתנהלים, דיברנו אמת כי פחדנו. את גיא לקחו לתחקיר, אבל הוא חזר כבר באותו הערב, תהיתי מה אמר להם ששכנע אותם. זה תמיד התנפלות לחשפניות, כי מאיתנו תצא האמת. אני זוכרת את הלילה בו המשטרה פרצה, לא רציתי לשתף פעולה, אפילו הרמתי את קולי עליהם אז הם אזקו והובילו אותי לתחנת המשטרה, כמובן ששוחררתי אחרי 4 שעות. העיקר להבהיל, לגרום לנו לפרוש מהתחום ולמצוא עבודה שתנרמל אותנו. אף פעם לא אשכח את מה שעברתי שם ב-4 שעות האלה, הרבה שאלות, התעללויות ואיומים. פחדתי, זה היה היום הכי מפחיד שחוויתי.
״מה את שקועה?״ שאלה אותי לילי שכבר הייתה לבושה.
״שום דבר, אני בסדר.״ מלמלתי בלחש והלכתי להתלבש.
לא כל הלקוחות מגעילים, יש לקוחות מצחיקים שאנחנו מנהלים שיח כאילו מכירים הרבה שנים, אבל יש לקוחות שבאים נטו בשביל לקבל ריקוד והולכים, אין להם שום אינטרס להתחבר אלייך, בשבילם אני אישה זרה. הם רואים אותי כאישה שנותנת להם סיפוק, הריקוד הוא לא מה שגורם לי להרגיש רע עם העבודה הזאת, אלא התגובות.
אם לא הייתי טובה בריקוד לא הייתי מגיעה, הייתי מחפשת משהו אחר מלכתחילה, וכן אני יודעת מה אנשים אומרים שיש עוד עבודות לחפש. מה שהם לא מבינים שכאן זה משפחה, קשה לעזוב משהו מוכר וידוע, והפחד הכי גדול שלי הוא שהכול ייסגר ונמצא את עצמנו בעבודות שלא נרצה, אולי זו הסיבה לכך שאני ממהרת ללכת כי הזמן מתקתק בקרוב ייסגרו את כל המועדונים, התחושה הזאת מלווה אותי כבר הרבה מאוד זמן.