יומנה של חשפנית בודדה חלק ס׳

12.12.17

לואי כחכח בגרונו, מבטו החד נע הלאה כמו להב חד. הוא נשא נאום מדף קטן, מילותיו מהדהדות באולם. כשירד מהבמה, מחיאות כפיים סוערות ליוו אותו. הוא הצטרף להדלקת הנרות ואז התיישב בשולחן רחוק, מוקף אנשים חשובים.
"מותק, אתם מכירים?" שאל אבא, קולו רווי חשד.
״לא, אבל שמעתי עליו.״ שיקרתי, אם לא הייתי מכירה אותו אישית, סיבר להניח שלא הייתי מכירה אותו בכלל.
ישבתי עוד זמן ובהיתי בסביבה, לעיתים התעסקתי בטלפון והגבתי למימים מצחיקים ששלחה לילי.
"אבא, בוא נצטלם," אמרתי, מנסה להסיח את דעתי. עשינו סלפי, אבא נראה מרשים כתמיד.
לפתע הגיחו לשולחן אנשים שלא הכרתי בליווי לואי.
״שלום אדון גלינסקי שמעתי עליך רבות, מי העלמה היפה שלידך?״ אבא ולואי לחצו ידיים, נלחצתי. הרוק שניסיתי לבלוע עמד לי בגרון.
״אדון מינסטר הכבוד הוא לי, זו הבת שלי.״ נתפסתי על חם. ראיתי את ההפתעה בעיניו של לואי
״נעים מאוד, לואי מינסטר.״ רק חייכתי וקדתי קידה. אם רק אבא היה יודע שלואי מינסטר בכבודו ועצמו חלק איתי רגעים אינטימיים וודאי היה מכה אותו ואותי ביחד. כבר דמיינתי את הסיטואציה שבה לואי ואני בורחים מאבא כמו במעין קומדיה מצחיקה ומרגשת שכזאת.
״ברשותכם,״ הלכתי לשירותים, בידי האחת אחזתי בשסע ובידי השנייה את התיק.
החרדה תקפה אותי, נשענתי על הכיור ונשמתי נשימות עמוקות.
שמעתי צעדים הולכים ומתקרבים וככל שהם מתקרבים אני חרדה יותר.
״אף פעם לא חשבתי שאת הבת של גלינסקי,״ זה היה לואי שבדרך האופיינית לו לא חשש להיכנס לשירותי הנשים.
״תצא מכאן! זה שירותי נשים.״ מחיתי
״את מפחדת שיראו אותנו יחד?״ שאל מתקרב, אם לומר את האמת, נחרדתי שזה מה שיקרה. ״אני לא אפגע בך.״ אומר זה שכבר פגע בלב שלי לרסיסים.
״לואי… בוא נמשיך להעמיד פנים שאנחנו לא מכירים.״ עיניו הכחולות נעצו בי מבט, קולי רועד.
״זה מה שאת רוצה?״ לא! חשבתי לתומי, אני רוצה אותך לתמיד.
״לואי…״ פלטתי אנחה, הוא התקרב הניח ידו האחת על הקיר ובהה בי מקרוב.
״מה?״
״תפסיק להסתכל עליי ככה,״ אמרתי בלחש.
״אני לא יכול, את כל כך יפה.״
״נמאס לי לשמוע את זה,״
״אני יודע, אני מצטער.״ אמר וליטף את הלחי שלי קירב את ראשו אליי והבל פיו שוב היה קרוב אליי. ראשנו נגע זה בזה. אצבעותיו נגעו בשפתיי, שפתיו כמעט על שפתיי.
״חזרת למישל?״ הוא לא ענה, ידעתי שזה נכון.
עצרתי אותו, דחפתי אותו בעדינות לאחור באכזבה רבה.
״אני לא מוכנה להיות האפשרות השנייה שלך , לואי. אני לא בחורה כזאת. בבקשה תפסיק להתחיל איתי, תפסיק להיות נחמד אליי, פשוט תפסיק!״ בכיתי. הדמעות הציפו. לקחתי את התיק שלי והלכתי, בעוד הוא קורא בשמי לראשונה ואני מתעלמת, מתחבאת בפינה רחוקה בחוץ מאפרת קלות את עצמי וחוזרת לאבא. ליבי שבור, אך ראשי מורם.
"תרצי לנגן?״ שאל אבא והצביע על הפסנתר הפינתי.
״זה אפשרי?״ הוא הנהן. אבא הפנה את תשומת לב האנשים, התיישבתי מול הפסנתר והמנגינה פשוט יצאה, ניגנתי את המנגינה שאבא ואני המצאנו כשמלאו לי 7. התעלמתי מהכול, מהאנשים, מהעובדה שלואי שוב צופה בי מנגנת, רק הפסנתר ואבא שמוחא כפיים בהתרגשות ומעודד אותי.
ל׳