יומנה של חשפנית בודדה חלק נ״ט

12.12.17

אתמול, כמו צל חמקמק, ראיתי מרחוק את קודה מלווה בידי לואי. בלי לחשוב, שיניתי כיוון, כאילו הקרקע תחת רגליי הפכה ללבה רותחת. פחד עמוק, גל קר, שטף אותי – פחד שיראה אותי, פחד להיפגע שוב. הכרחתי את עצמי להמשיך הלאה, מנסה לשכנע את לבי הפועם שלואי אינו הגבר היחיד בעולם המסוגל להכיל ולאהוב מישהי כמוני.
כשמחשבותיי נודדות לגברים אחרים, אימה משתקת אוחזת בי. לחשוף את נפשי בפני מישהו חדש נראה לי מפחיד יותר מלהראות את גופי – זו תחושה של פגיעות מוחלטת, כאילו אני מגישה את לבי על מגש כסף, מזמינה את האפשרות לכאב.
הטלפון צלצל, קוטע את מחשבותיי. קולה הנרגש של אימא בקע מהמכשיר, סיפרה שאבא מגיע לאירוע בעיר ורוצה שאתלווה אליו. רציתי לסרב, המילה "לא" כבר התגבשה על שפתיי, אך ידעתי שסירוב יפגע בו עמוקות. בלעתי את המילה בחזרה, מרגישה אותה יורדת כמו אבן בגרוני.
ביטלתי את המשמרת שלי בעבודה, תחושת הצדק מחזקת אותי. ידעתי שלגיא אין שום זכות לכפות עליי להגיע, במיוחד לאחר המפגש האחרון שלנו, שהותיר בי צלקת בלתי נראית.
בעוד שעה אבא יגיע לאסוף אותי. לאחר מקלחת מרעננת, שטיפלה בגופי כמו גשם קיץ רך, לבשתי את שמלת הסאטן בצבע שמנת שקניתי לפני שנתיים ועדיין לא זכתה לראות אור יום. השמלה, עם כתפייה אחת בצד ימין ושסע מפתה בצד השני, נצמדה לגופי.
חצי שעה של מאבק עם שערי הסורר הסתיימה בניצחון שביר. יצרתי שביל באמצע, מרחתי ג'ל בתנועות מדודות עד שכל שערה נכנעה למקומה, ושני קצוות השארתי מקדימה כמסגרת לפניי. הבחורה במראה הייתה אני, ובכל זאת זרה. למרות היופי שהשתקף, עיניי נותרו אותן עיניים – חשוכות ועצובות, כמו אגמים עמוקים בליל ירח. "את תהיי בסדר," לחשתי לבבואתי, נשימה כבדה נמלטת משפתיי. יצאתי כשצלצול הטלפון של אבא הדהד בדירה.
"שכחתי איזו בת יפה יש לי," אבא חייך, ידיו נחות בביטחון על ההגה.
"יפה לך החליפה," השבתי, זיכרונות מימים עברו מציפים אותי. "התגעגעתי לראות אותך כך. אז לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי תוך כדי חגירת חגורת הבטיחות.
"יש אירוע צדקה שהוזמנתי אליו. חשבתי אולי נקבע לנו יום אבא ובת בקרוב," הצעתו גרמה לחיוך להתפשט על פניי. התגעגעתי לרגעים הפשוטים – גלידה משותפת, ארוחות במסעדה, או סתם שיחה על ספסל בפארק. לא צריך יותר מזה.
"אתה יכול לשאול את מה שרצית," אמרתי, קולטת את מבטו המהוסס. ידעתי שהוא רוצה לשאול על המועדון.
"את עדיין עובדת שם?" הנהנתי, מרגישה את המתח באוויר.
"אני יודעת מה אתה חושב," פתחתי, קולי יציב למרות הסערה הפנימית. "אבל המקום הזה הציל אותי מרעב ומחיי רחוב. אתה חושב שדודה רגינה הייתה נותנת לי להישאר אחרי שחזרה? לא. היא התקשרה בזעם והתלוננה על ואזה יקרה שנשברה, כאילו זה חשוב יותר מבן אדם. אתה יודע כמה היא אובססיבית לגבי הבית שלה. לא יכולתי להישאר שם יותר." עצרתי לרגע, מרגישה את הכאב הישן צף ועולה. ״אני לא שונאת את העבודה שלי, אבל גם לא אוהבת אותה.״
"את לא מתכוונת לעזוב?" שאל אבא, קולו רך יותר עכשיו, מלא בדאגה שלא יכולתי להתעלם ממנה.
"מתחננת, רק אל תביט בי בעיניים שופטות. ממך, אבא, אני הכי פחות מצפה למבט הזה." עיניי התמלאו דמעות כמו אגם קטן בשיא הגאות, אך נאבקתי להכיל אותן. האיפור היה רק תירוץ; האמת היא שפחדתי להיחשף.
"את בחורה כה מוכשרת, יש עוד כל כך הרבה דברים שתוכלי לעשות.״ קולו של אבא היה רך כמשי, "אני מאמין בך, תמיד."
"אני יודעת, אבא," לחשתי, קולי רועד כעלה ברוח סתיו. "אני יודעת שזה לא מה שקיוויתם עבורי. רציתי כל כך לגרום לכם לגאווה, מצטערת שאכזבתי." הרכנתי את ראשי, מתקשה לפגוש את מבטו החם.
"אל תדברי כך," הוא גער בי ברכות. "את עדיין צעירה, והחיים לפניך. אני לצידך, לא משנה מה תבחרי או מה תעשי. את שומעת?" הוא הושיט את ידו, גשר של תמיכה מעל תהום הספקות שלי.
לבי התמלא תודה על שזכיתי באבא כמוהו. למרות המשבר שעברנו, הוא עדיין מאמין בי, ניצב לצדי, מוכן לקבל אותי ללא שיפוט. הייתי צמאה לתמיכה הזו כמו מדבר לגשם, נאחזת בה כמו במצוף הצלה.
"אתה יכול לשמור את השיחה הזו בינינו?" שאלתי, הפחד מפני תגובת אמא מרחף באוויר כמו ערפל דק. אבא הנהן, ואני נאחזתי במילתו כמו בחבל הצלה.
ואז הגענו. החניה נפרשה לפנינו, רחבה ומאיימת. מבעד לחלון הרכב, ראיתי את המלון המתנשא, שמו מתנוסס גבוה כמו הבטחה וככתב אישום בעת ובעונה אחת. מעולם לא דרכתי במקום כזה, וליבי פעם בקצב מטורף של התרגשות ופחד מהלא נודע. פסענו, אבא ואני, אל תוך המלון המפואר. מצלמות הבזיקו מכל עבר, עדשותיהן מכוונות אל אבי. ידעתי שהוא מוקד תשומת הלב, ואני רק צל חולף לצדו. ניסיתי לחייך, מנופפת בביישנות לצלמים עד שחצינו את הסף.
בפנים, המולה של טעמים וריחות הציפה אותנו. מלצרים בלבוש מחויט חלפו בינינו כמו דגים בזרם, מגישים כוסות יין נוצצות ומגשי כסף עמוסים במנות ראשונות מפתות.
"זו הבת שלי," הציג אותי אבא, קולו מלא גאווה שכמעט הסתירה את המתח בעיניו.
"זו גלינסקי הקטנה?" שאל מישהו, וחשתי את לחיי מתחממות מבושה.
"כן," צחק אבא, "אותה ילדה בת החמש שאכלה ולכלכה את כל הפנים."
"גדלה להיות בחורה יפהפייה," העיר האיש, ואני הרגשתי כמו מוצג במוזיאון. בעוד הם ממשיכים לפטפט, מצאתי את עצמי סורקת את הבופה, מחפשת מפלט מהמבטים הסקרניים.
האירוע החל. על הבמה עמד האיש שארגן את ערב הצדקה, קולו מהדהד במיקרופון. מצאתי את עצמי יושבת ליד אבא, אצבעותיי משחקות בקצה המפית.
"אני רוצה להודות לאדם שבזכותו אנחנו כאן הערב," הכריז המארגן. "כשהוא פנה אליי ברצון להקים אירוע צדקה לכבוד אשתי ואנשים אחרים המתמודדים עם המחלה, הייתי המום. אדון לואי מינסטר, בבקשה."
לואי? הרגשתי כאילו הרצפה נשמטת מתחת לרגליי. מה הוא עושה כאן? הוא הסיבה שכולנו התאספנו?
ואז ראיתי אותו. לואי עלה לבמה, נאה כל כך בחליפתו המהודרת. הוא משך את שיערו היפה לאחור בתנועה שגרמה לליבי לדלג פעימה. עיניו סרקו את הקהל, ולרגע – רגע ארוך ומתוח כמו מיתר כינור – המבט שלו נפגש בשלי. עיניים כחולות וחודרות, עמוקות כמו אוקיינוס סוער, ננעצו בי.
הרגשתי כאילו כל האוויר נשאב מריאותיי. העולם סביבי התערפל, וכל מה שנותר היה המבט הזה, השואב אותי אל תוך סערה שלא ידעתי אם אצליח או ארצה להיחלץ ממנה.
ל׳