יומנה של חשפנית בודדה חלק נ״ז

4.12.17

הזמנתי את אימא ולי-אן. בישלתי כל הבוקר במטבח, וכשסיימתי קיבלתי עוד 4 תלמידים לשיעור פרטני בפסנתר. הם מאוד השתפרו.
"תתאמני בבית על הקטע האחרון, נמשיך בשיעור הבא," אמרתי. הילדה הנהנה.
אימא בחנה את הדירה שלי, וכאופייני לה הסתכלה אם יש אבק או חפץ שלא נמצא במקום.
"דירה נחמדה יש לך," אמרה בקול בזמן שלי-אן והיא בחנו אותה.
"אתן רעבות?" שאלתי. לי-אן הנהנה. ערכתי שולחן. העיניים הקטנות של אימא היו בהלם מהאוכל שהכנתי, היא לא ציפתה שהבת שלה תדע לבשל. אחרי הכול, בעיניה אני עדיין הנערה בת ה-17 שהכירה.
"לי-אן, איך הולך שיעורי הנגינה שלך?" שאלתי אותה כשהתיישבנו לאכול.
"אני לא מוכשרת כמוך. אבא משתדל לעזור לי עד שאני עולה לו על העצבים," צחקה. אני רק חייכתי.
"תמשיכי להתאמן, זה לא תמיד קל."
"מה עם הלימודים שנרשמת אליהם?" שאלה אימא. נרשמתי ולא הלכתי. הבנתי שלימודים זה לא הכיוון שלי.
"ויתרתי. אני חושבת שאתרכז בלימודי הפסנתר בינתיים, וממש בקרוב אתחיל עבודה חדשה."
"עבודה חדשה?" הייתי חייבת לשקר, גם אם דחיתי את הבקשה של לואי.
"כן, אהיה נגנית במסעדה. ארוויח כסף מהנגינה שלי."
"וואו, את בהחלט מרשימה!" התפרצה לי-אן.
"זו משכורת טובה?" הנהנתי, לא רציתי להיכנס לזה.
"ומתי את מתחילה אותה?"
"ברגע שאסיים לעבוד… אתן רוצות קינוח?" אמרתי בכחכוח גרון כאילו עצם נתקעה לי. נזכרתי שלי-אן לא יודעת על המועדון.
לאחר משחק קופסה ששיחקנו יחדיו הן הלכו. אימא נתנה לי חיבוק וביקשה שאבוא לבקר בחנוכה. הנהנתי תוך כדי וסגרתי את הדלת. ביקורי בית מלחיצים אותי. הבנתי שאני אולי מארחת טובה, אך כל ענייני האירוח מלחיצים אותי, משום שאני רוצה להיות מארחת טובה ואם משהו לא יצליח זה יגרום לי לבלבול.
אחרי שעזבתי את הבית לא שלטתי בעצבים שלי. הייתי נערה שחיה על קוצים. לא ידעתי לאן ללכת, לא היה לי לאן עד שאבא התקשר ואמר שיש לדודה שלו בית ריק ושאגור שם עד שאמצא מקום אחר. אותה דודה בזמנו טסה לחופשה ארוכה בארצות הברית, וכשחזרה כבר לא הייתי שם. התחלתי בדיוק לעבוד במועדון ובמשכורת השנייה שלי שכרתי דירה, אותה דירה מעופשת וישנה שאחריה קניתי את הדירה הזאת.
"תראו מי הגיעה," הגעתי לעבודה וקולט, שלא אהבה אותי במיוחד, קראה בבוז לעבר כולם.
"קולט, תפסיקי להיות רעה!" אמרה יסמין. היא החמיצה פנים והמשיכה להתלבש.
"זה שאת הבחורה הכי יפה כאן לא אומר שום דבר," אמרה לי בלי להסתכל.
"אף אחד לא אמר דבר כזה."
"כולם אומרים," הופתעתי. אף פעם לא החשבתי את עצמי להכי יפה. תמיד היו יפות יותר, חכמות יותר, טובות יותר. אני הייתי ממוצעת, רגילה כזאת.
"קולט, אני לא יודעת למה את לא מחבבת אותי במיוחד. אני לא עשיתי לך שום דבר."
"החליפה שלך בארון," התעלמה ממה שאמרתי.
בזמן שהמחשבות מציפות אותי הייתי עסוקה בריקוד לבחור צעיר שהפליק לי בישבן. הייתי צריכה לשחק שזה נהדר, שטוב לי, אז הוא המשיך. אם היה אפשר לחלק אוסקר על זיופים, ודאי הייתי מקום ראשון. יש מצבים גרועים יותר, התנחמתי, העדפתי לעבוד כאן מאשר להיות מנקה ולהרגיש סמרטוט.
הבחור קרא לי אליו. צעדתי בעקבים המנצנצים שלי לעברו.
"שבי," ציווה עליי. ישבתי על ברכיו. הוא דחף לי דולרים אל תוך החזייה ושוב ביקש שארקוד בשבילו. הוא נהנה לדחוף את הראש שלו בין שדיי, נהנה מהמגע של ישבני במכנסי הג'ינס שלו. מהחיכוך הרגשתי את זקפתו.
על אף שלשנינו יש כימיה מינית, שני אנשים זרים שלא יקרה ביניהם שום דבר, הריקוד שלי וודאי הדבר הכי טוב שהיה לו היום. הוא מתלהב, אני נהנית למלא את העבודה שלי, אז חייכתי והמשכתי, גם אם אני שונאת ואוהבת את העבודה שלי בו זמנית.
זהו, הריקוד נגמר.
ל'