יומנה של חשפנית בודדה חלק נ״ג

24.11.17

באותו יום דרכינו נפרדו. את סוף השבוע ביליתי בחיק המשפחה, כמו ציפור השבה לקינה. אימא הציעה מצעים חדשים, פרחוניים כפריחת הדובדבן ביפן, רכים כמו זיכרונות ילדות. לי-אן, בגאווה זורחת, הראתה לי את המבחן בחשבון עליו קיבלה ציון גבוה. מחאתי כפיים, גאווה של אחות גדולה פיעמה בי לראשונה, כמו פרח הנפתח לאור השמש.
אבא טרם שב מעבודתו, אך נוכחותו הורגשה בחלל הבית כמו צל מוכר.
"דודה חנה הביאה לך את זה," אימא הושיטה תליון זהב עגול, כאילו מגישה לי חתיכה מהירח.
"דודה חנה? בשבילי?" תהיתי, פליאה צובעת את קולי.
"כן, למה את מופתעת? דודה חנה אוהבת אותך." רציתי לחשוף את האמת – שדודה חנה מחפשת ליקוקים ועשתה מחוות יפות רק כדי לדרוש תמורה בעתיד, כמו סוחר ערמומי.
"אני לא צריכה את זה, תני ללי-אן," אמרתי, ואימא נאנחה, מחזירה את השרשרת לקופסה כמו מחזירה חלום לאפלה. מאוחר יותר אבא חזר מהעבודה, תשוש ומותש.
עזרנו לאימא בהכנת הארוחה, תנועותינו מסונכרנות כמו מחול עתיק. על אף העייפות שלו אבא ערך את השולחן, כל כלי במקומו המדויק, כמו תווים על דף תווים.
"מותק, ספרי איך הולך לך עם שיעורי הפסנתר?" שאלה אימא, קולה רך כקטיפה.
"הולך מצוין, אני מקבלת תלמידים שלוש פעמים בשבוע." עניתי, ניצוץ של התרגשות מרצד בעיניי כאש קטנה.
"השתלמו שיעורי הפסנתר שלנו יחד," סינן אבא, מניח מזלג ליד כל צלחת כמו מניח מילים בשיר.
"כן, תודה שלימדת אותי. אתה עוד זוכר איך מנגנים?" שאלתי, סקרנות מתעוררת בי.
"לא סיפרתי לך? אבא שלך מנגן עם הלהקה שלו פעמיים בשבוע," אימא חשפה, כמו מגלה סוד עתיק.
"אבא? להקה? אני מופתעת!" קראתי, ההפתעה מציפה אותי כגל פתאומי.
הסכמנו לנגן יחד אחרי הארוחה. הנגינה עם אבא הייתה כמו לגעת בזיכרונות, צלילים מתמזגים כמו צבעים על בד. הלילה בחדר הישן שלי היה מוזר ונעים כאחד, כמו לבוש בגד ישן שעדיין מתאים.
בשבת שבתי הביתה, לשנ"ץ קצר ואז שוב לעבודה, כמו גלגל שאינו מפסיק להסתובב.
במועדון, גיא ערך אירוע פרטי. הרוטינה החלה להימאס עליי, אך שתקתי. קולט תפרה בגדים חדשים, ושנאתי אותם ואותה יחדיו, רגשותיי סוף סוף מתגבשים כמו שיקוי מיוחד.
לילי התלהבה מהבגדים, אך מחתה על אורכם הקצר.
"אנוכי מצידה להתעלל בנו ככה!" קראתי בקול, מילותיי חדות כתער.
קולט סקרה אותי בעיניה, כמו נץ הבוחן את טרפו.
"תגידו תודה בכלל שיש לכן בגדים חדשים."
"משלמים לך על זה, זה לא שאת נותנת בחינם," השבתי, מילותיי יוצאות כמו אבנים מקטפולטה.
החדר הקטן הפך למלכודת מחניקה, עיניי עייפות כמו כוכבים דועכים. ואז, כמו ברק באפלה, זיהיתי אותו. לואי, גבר חלומותיי, ניצב מולי בחדר הצר.
"למה אתה כאן?" שאלתי, קולי רועד כמיתר מתוח. ידעתי שריקוד הוא הדבר האחרון שהוא מחפש. מה לעזאזל הוא עושה כאן, בעולם האפל הזה שלי?