יומנה של חשפנית בודדה חלק נ״ב

20.11.17

לא האמנתי שאני, בשברירי נשמתי, אקדיש מזמני היקר לאימון לקראת חצי המרתון הממשמש ובא. השכונה כולה התקבצה ליד הנמל. פנים מוכרות התערבבו עם זרים, יוצרות פסיפס אנושי מרתק. אך עיניי נדדו בחיפוש אחר לואי, שעמד בקצה השיירה הראשונה, מבטו חולף על פניי כענן החולף על פני הירח.
דן, מנצח על תזמורת הרצים, פרט את מנגינת האימון. קולו התנגן באוויר כשהסביר על מסלול הריצה, מרגיע כל לב חרד בהבטחה שהליכה מהירה היא תחליף מכובד לריצה למתעייפים.
עיניי נפלו על נעלי הספורט שלי, כמעט חדשות, רכשתי לפני חודשיים בחנות המותגים. שחורות כלילה וזוהרות כאבני חן, הן חיבקו את רגליי המרושלות – אותן רגליים שזכו למחמאות רבות כל כך, כאילו היו יצירות אמנות חיות.
"חשבתי שאין לך זמן לריצות," קולו של לואי הפתיע אותי מאחור, ידיו קושרות את שרוכיו בתנועות מדודות.
"שלום גם לך," השבתי, מתעלמת מהעקיצה כפי שמתעלמים מקוץ קטן. החלטתי לפתוח דף חדש בינינו, כמו ספר שטרם נכתב. חיוכו היה שקט, אך רועם בליבי.
כשהתחלנו לרוץ, מצאתי את עצמי בלב השיירה, כמו אי קטן בים של רצים. לואי רץ לצדי, נגרר כנגד רצונו. ידעתי שיכולותיו עולות על שלי, שמקומו בראש השיירה.
"סיימתי את הספר שנתת לי," אמרתי בלי להביט בו, פוחדת שמבטו יסיט אותי ממסלולי. "אחזיר לך אותו הערב."
"יש לי עוד ספרים אם תרצי," השיב, קולו רך כמשב רוח.
חמישה קילומטרים חלפו בדממה, עד שלואי שבר אותו במשפט שהיה כרעם ביום בהיר: "אני עומד להתחתן ממש בקרוב."
עיניי נפערו, פי נפער, אך המשכתי לרוץ, כאילו הריצה הייתה המפלט היחיד מהמציאות הכואבת. "מזל טוב," חייכתי, אך בתוכי האור כבה. כאילו מישהו כיבה את השמש בליבי, והנשמה שלי זעקה בחשכה, מתחננת שמישהו ידליק את האור מחדש.
"ארוסתך יודעת שהשכנה החשפנית רצה איתך לקראת ריצת חצי מרתון?" שאלתי, מילותיי חדות כתער.
"לא," השיב בכנות. "עכשיו כשאת אומרת את זה, היא תכעס."
"אז מה אתה הולך לעשות?" שאלתי, תקווה קטנה מפרפרת בליבי.
"שום דבר," ענה בפשטות. "זכותי להתאמן לקראת המרתון."
"חצי מרתון!" תיקנתי, נאחזת בפרטים הקטנים.
"הבנת למה אני מתכוון," אמר. "וחוץ מזה, את בן אדם לפני שאת שכנה או חשפנית. אל תציגי את עצמך בשליליות."
שליליות – שמי השני, חשבתי לעצמי בעצב.
"למה הצעת לי לרוץ איתך?" שאלתי, קולי רועד מאמץ ומרגש.
"נוח לי בקרבתך," ענה, ואני הרגשתי כמו ספה משומשת ונוחה – מוכרת, אך לא מיוחדת.
הריצה הזיקה לליבי, כל צעד היה כמו מכה קטנה. הייתי עצבנית לכל אורכה, מחכה שהסיוט הזה ייגמר.
וכשנגמר, כולנו עמדנו מתנשפים, שותים מים, ואני – מאשימה את עצמי על שאני חושקת בגבר תפוס.
'את דפוקה,' קיללתי את עצמי מבפנים, בעוד לואי מתקרב אליי, נוטף זיעה ומים, מחויך כדוגמן מסלול. הראש שלי זעק 'אל תתקרב!', אך הלב התחנן ליחס, גם אם הוא של מישהי אחרת, ולו רק לרגע.
ל׳