יומנה של חשפנית בודדה חלק נ״א

שלום לכולם,
בטעות התפספס לי פרק, אז אם לא קראתם צירפתי אותו לפרק הקודם את מ״ט ונ׳ יחדיו.

16.11.17

במבט חטוף, לילי הבחינה בקיפאון הגופני שלי. עמדתי מול העינית כמו פסל שיש, קפואה ומהוססת.
"זה הוא?" שאלה בלחישה. הנהנתי קלות, מחנק בגרוני עצר את המילים מלצאת. הרגשתי כאילו מישהו סחט את כל האוויר מריאותיי.
"את רוצה שאגרש אותו?" הציעה לילי, מתקרבת אליי עם המצקת בידה כמו חרב אבירים זעירה.
"אני אתמודד איתו," השבתי באסרטיביות שהפתיעה אפילו אותי. "אגיד לו ללכת! שאין לו מה לחפש כאן!" לילי הניפה את ידה בתנועת עידוד, כאילו הייתי ספורטאית לפני זינוק חשוב.
פתחתי את הדלת. החריץ הקטן שנפער בין הכניסה לסלון היה כמו פצע שנפתח, וממנו הציץ ראשו של לואי. עמדתי קפואה במקומי, מביטה בעיניו הכחולות כאוקיינוס, שכמו תמיד היפנטו אותי. רציתי לומר משהו, אך שתקתי, ממתינה שידבר ראשון. פניו היו כעוסות, ולראשונה, המבט שלו אליי השתנה, כמו שמיים בהירים המתכסים בעננים אפורים.
"הבאתי לך משהו," אמר, מושיט לעברי עלון צבעוני.
"מה זה?" שאלתי באדישות.
"בעוד שלושה שבועות תתקיים ריצת חצי מרתון. חשבתי אולי תצטרפי, יש קבוצת ריצה שכונתית שמתכוננת." ההזמנה הפתיעה אותי כמו גשם פתאומי ביום קיץ בהיר.
"אין לי זמן," אמרתי, מתכוונת לסגור את הדלת,
"חכי!" קרא, ידו חוסמת את הדלת.
"מה, לואי? מה יש לך להגיד?"
"חשבתי שיהיה נחמד," התעקש, קולו רך כמו משב רוח קליל.
"אין לי זמן, תרוץ עם החברה שלך." חזרתי על התירוץ. איך אסביר לו שאחרי יום מתיש בעבודה, בו אני רוקדת בלי סוף, הגוף שלי עייף מכדי לרוץ? הגוף שלי משתוקק למרתון אחר – מרתון נטפליקס, בו אני צופה בסרטי קלאסיקה משנות ה-90, נחה כמו גארפילד החתול שמתפנק על הספה.
אך בכנות, הסרטים היו רק תירוץ. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאצטרך לרוץ איתו. הבחורה ההיא מופיעה בראשי בכל פעם כמו רוח רפאים טורדנית, בוהה בי ומאשימה אותי בגניבת בן זוגה.
"אני לא מבינה, משהו לא בסדר?" שאלתי. גבותיו של לואי התכווצו ופניו נעשו מתוחות כמו מיתר גיטרה מכוונן יתר על המידה. הוא משך במעיל העור שלו, נגע בשערו היפה המשוח בווקס חזק, פלט אנחה כבדה והלך, העלון הצבעוני נשאר מונח על הרצפה כעלה סתווי בודד.
תהיתי מה פשר הפגישה הזאת. מדוע באמת הגיע? האם היה לו משהו אחר להגיד לי והעלון הצבעוני היה רק תירוץ?
אי הוודאות הזאת הטריפה את דעתי, זה הרגיש לי כמו תעלומה בלתי פתורה. רציתי לדעת, אך התשובות חמקו ממני כמו חול בין האצבעות. מה פתאום מרתון באמצע החיים? במיוחד לבחורה שספורט הוא לא בראש סדר העדיפויות שלה, זה כמו ללמד חתול לשחות.
ל׳