יומנה של חשפנית בודדה חלק מ״ט+נ

חלק מ״ט
9.10.17

ידו האחת נגעה בקצות שיערי, משחקת בו לפני שהניח אותו מאחורי אוזני. ידו השנייה ליטפה את לחיי. נסוגותי צעד לאחור. ידעתי שזה אסור יש לו מישהי אחרת שתיפגע אם יבחר בי. מישהי רקובה כמוני, מי ירצה להחליף?
"הכול בסדר?" לחש, מבולבל מהתגובה שלי, כל כך שונה מהפעמים הקודמות.
"אנחנו חייבים להפסיק עם כל המגע הזה," אמרתי בקושי. היה קשה לקחת את הצעד הזה. לא רציתי לוותר, אבל הלב שלי צעק. הוא שייך למישהי אחרת, חזרתי על המנטרה הזו שוב ושוב.
"לואי… אני לא יודעת מה אתה מרגיש כלפיי, אבל… יש לך מישהי." הסטתי את מבטי, נמנעת מלהיתקל בעיניו הכחולות, שנראו כה אבודות. הוא נאנח עמוקות, כאומר 'אני יודע', והוריד את ידו מפניי. "בבקשה, תפסיק לבלבל אותי אם אתה בזוגיות," מלמלתי, אבל בקול רם מספיק כדי שישמע.
"אני מצטער…" זה כל מה שהצליח לומר. הסתובבתי, והפעם הוא לא עצר אותי. הוא לא אמר 'נפרדנו, אני רוצה להיות איתך, לבנות איתך משהו חדש'. כן, בטח. שוב אני עם הפנטזיות מסרטי דיסני, ממשיכה לחלום בהקיץ בדרכי למועדון, לעוד משמרת נטולת רגשות. וכל זה קורה דווקא ביום ההולדת שלי.
אמא, אבא ולי-אן הספיקו להתקשר בבוקר לברך אותי. דמיינתי אותם יושבים על הספה, מתקשרים דרך הטלפון של לי-אן ושמים על רמקול, וכולם צועקים "מזל טוב" בו-זמנית. עמדתי מול מעבר החצייה, ממתינה לאור הירוק.
"לא התכוונתי לבלבל אותך." הרגשתי מישהו לצדי. לואי, גבוה ומרשים, ידיו בכיסיו, מבטו נעוץ בכיוון המועדון.
"אולי זה לא נראה ככה, אבל אני לא הטיפוס שיגרום לאישה אחרת להרגיש לא אהובה," אמרתי, הזעם בוער בתוכי.
"אני יודע." זה הכול, לואי? מחיתי דמעות עם שרוול החולצה, ראיתי שהוא הבחין בדמעותיי.
"אני שמחה שיש לך מישהי שאוהבת אותך, שאתה לא לבד." חייכתי דרך הדמעות, מעיפה בו מבט חטוף. על אף שעמדתי יציבה הרגשתי מתה על הרצפה הזאת.
"למה את בוכה?" הרגשתי כל כך בודדה, רציתי לומר, אבל שתקתי.
לא עניתי, אחזתי במעיל שלי, מתאפקת לא לפרוץ בבכי שוב. טעם הדמעות היה מלוח. הבושם שלו היה נעים, מתוק במידה הנכונה. האור התחלף לירוק. התחלתי לצעוד לאט, מבטי קדימה. למרות הרצון להביט לאחור, לא העזתי. הדמעות שוב הציפו את עיניי. מחיתי אותן והמשכתי ללכת עד שהגעתי לעבודה.
ל׳

חלק נ׳

14.10.17

״את הולכת עם המבט הזה כבר כמה ימים, את בטוחה שאת בסדר?״ לילי הבחינה במצב הקודר שלי, המשכתי ללקק מהגלידה באלגנטיות.
״אני אהיה בסדר.״ הזמנתי את לילי אליי, דבר שאני לא עושה בדרך כלל. הייתי זקוקה לקצת חברה על מנת לנחם את עצמי, ולילי היחידה שמצליחה לעודד אותי.
״אז מה השלב הבא? אכלנו גלידה, ראינו סרט. מה עוד תרצי לעשות?״
״אני לא יודעת.״
״למה שלא תספרי לי מה יושב לך על הלב, זה הבחור הזה? אני כמעט בטוחה!״ היא שמה לב לפרצוף שלי כשעלתה עליי. ״את מאוהבת בו?״
״שששש… אל תצעקי!״ הובכתי והסומק הטבעי על לחיי הופיע.
״אני פשוט מתרגשת!״
״אף פעם לא הרגשתי מאוהבת, אני לא יודעת איך זה מרגיש.״
״אני יכולה לספר לך איך זה מרגיש. זה כל יום לחלום בהקיץ, לדמיין שהוא לצידך, לדמיין שאת נוגעת בו, מחבקת אותו, מבלה איתו בדייטים הכי נפלאים שיכולים להיות, אוכלת איתו אוכל טעים ומדברת איתו על שיחות… לפעמים הייתי מדמיינת אפילו את הריבים.״ הלסת שלי נשמטה, זה בדיוק מה אני מרגישה כמה זמן רב.
״איך מעלימים את זה?״ הרגשתי כמו עצם של דג נתקעת לי בגרון.
״למה להעלים? זה נפלא להיות מאוהבת!״
״מה נפלא בזה? זה הכול דמיוני! אני שונאת רק לדמיין את הכול.״ הבטתי בה בעיניים חצי רטובות.
״תנסי להשיג אותו אם את לא רוצה לדמיין.״
״הוא בזוגיות.״
״אז למה הוא התנהג אלייך כאילו הוא מעוניין בך?״
״הוא שיחק בי. אמר שאני מסקרנת אותו.״ עניתי כמעט שטופת דמעות, לילי עטפה אותי לחיקה ונתנה לי לבכות. וזו פעם ראשונה שבכיתי על גבר, פעם ראשונה שבכיתי בפניי לילי וכנראה יהיו עוד ימים רבים בהם אבכה מעוד סיבות כאלה או אחרות. לילי ליטפה את שיערי וכל הזמן אמרה שהיא מבינה אותי.

למחרת בבוקר קמתי מהספה שבה נרדמנו לילי ואני ואז נכנסתי להתקלח, הרגשתי את הדמעות מאמש שהכול כבד עליי. יום ההולדת שלי עובר לי מול הפנים ואני נזכרת בלואי שבמסעדה, בלואי שבמעבר החצייה, בלואי שבוהה בי מתרחקת יחד עם האור הירוק ונטרפה דעתי. הלוואי ולא הייתי חושבת עליו.
הדבר המנחם היחיד שנותר הם ריחות נעימים של אוכל, לילי פינקה אותנו בפנקייקים היא טענה שאין כמו לפתוח את הבוקר במשהו מתוק ומנחם. לא ידעתי מה דעתי על פנקייקים, אך ברגע זה ממש הם היו הנחמה המתוקה היחידה שלי.
״איך את?״ שאלה בהתעניינות ואספה את השיער שלה לאחור.
״מתאוששת, תודה על אתמול.״
״מתי שתרצי, את תחסרי לי כשלא תעבדי יותר.״
״תמיד נישאר חברות.״ לא האמנתי שמשפט כזה יצא ממני.
״אני בכל מקרה גם לא אישאר הרבה, חשבתי לשנות מסלול.״ אמרה והניחה 2 צלחות על השולחן. ״מה את שותה?״ שאלה והפעילה את התמי 4 על חימום.
״שוקו חם.״ היא חייכה, לא אמרה כלום. ידעתי ששוקו זה ילדותי, אבל זה היה הדבר היחיד שיש לי בבית למעט הקפה הנמס שפחות אהבתי.
״אני חושבת שדופקים בדלת.״ אמרה ועם עיניה שלחה אותי לפתוח את הדלת. הצצתי דרך העינית, זה היה לואי. הלב שלי פעם בחוזקה התלבטתי אם לפתוח או לא.
קיבלתי רגליים קרות, פחדתי והלב לא הפסיק לדפוק מהר יותר מהרגיל.
זה מה שחסר לי עכשיו, את לואי על הבוקר.
ל׳