יומנה של חשפנית בודדה חלק מ״ח

9.10.17

לא ברור לי איך מצאתי את עצמי כאן, בבית הקפה הזה, אוחזת בלאטה חם ובוהה במסך הטלפון שלי. השעה שמונה בערב, שעתיים לפני המשמרת במועדון. רוב הלקוחות הקבועים מזהים אותי, מעיפים מבטים שיפוטיים ולוחשים ביניהם כאילו אני שקופה.
קמתי והתיישבתי מול הפסנתר בפינה. הרגשתי את המבטים עוקבים אחרי. הרמתי את המכסה וחשפתי את הקלידים המבריקים של הכלי החדש.
"היא יודעת לנגן?" שמעתי מישהו שואל.
"אולי עדיף שתעשה לנו מופע אחר," הציע קול גברי, והצחקוקים שבאו בעקבותיו גרמו לי להסמיק.
"תעזבי את זה!" קרא מישהו אחר.
לואי לא היה כאן היום. דווקא כשהייתי זקוקה לעידוד שלו, למילים שתמיד דוחפות אותי קדימה.
נזכרתי באבא, בשעות שהשקיע בללמד אותי לנגן. "קדימה, את יכולה!" הדהד קולו בראשי.
התחלתי לנגן את "Alla Turca" של מוצרט. המנגינה זרמה דרך אצבעותיי, כל תו מדויק, כל צליל ברור. לרגע, שכחתי מהכול – מהלחישות, מהמבטים, מהביקורת. רק אני והמוזיקה. ובכל זאת, דמותו של לואי צפה במחשבותיי.
כשסיימתי, השתררה דממה. ואז, להפתעתי, פרצו מחיאות כפיים. האם באמת הצלחתי לגעת בהם? האם אני ראויה לשבחים האלה?
ואז ראיתי אותו. לואי, מוחא כפיים ומתקרב אליי, חיוך רחב על פניו.
"מדהים!" אמר, וחיוך עלה על פניי בתגובה.
קדתי קלות והודיתי לקהל שחזר לשיחותיו.
"תודה," אמרתי ללואי.
"ההצעה שלי עדיין בתוקף, אם את מעוניינת."
"לא בשביל זה באתי," עניתי, מיישרת את החצאית שלי.
"אני יודע. אגב, ביום ראשון אני מתחיל לשפץ כאן." הרמתי גבה בהפתעה. "אני רוצה להרחיב את המקום." זה בהחלט נחוץ, חשבתי לעצמי.
"בהצלחה," אמרתי, מעיפה מבט בשעון הקיר האמנותי שלואי תלה.
"תודה. אכלת משהו?" הנהנתי בשקר.
"אני חייבת ללכת," אמרתי, מבולבלת מהקרבה שלו.
"חכי!" קרא ותפס בידי. המגע שלו היה חזק, ומצאתי את עצמי קרובה אליו. הבטתי בעיניו, מרגישה כאילו כל גופי בוער.
הוא הסתכל בעיניי – תערובת של אפור כהה וחום שירשתי מאבא – ושתק. הדממה הזו הייתה רועמת יותר מכל מילה, וליבי הלם בחוזקה.
ל׳