יומנה של חשפנית בודדה חלק מ״ג

19.5.17

בידיים רועדות, הגשתי מכתב התפטרות לגיא, שכמובן לא קיבל את עזיבתי בהבנה. הוא הקים מהומה, קולו מהדהד בחלל המועדון כשהכריז בזעם, "אף אחת לא הולכת עד שההסכם שלה מסתיים!" מצד אחד, יכולתי להבין את תסכולו, אך מצד שני, מצבי הנפשי הלך והתדרדר – עובדה שהייתה נסתרת מעיניו לחלוטין.
לא יכולתי להפר את ההסכם, על אף שאין לנו הסכם כתוב, אך כפי שהבטחתי אני לא מפרה הבטחות. אז בקול חלש אמרתי לגיא שפשוט לא אאריך את ההסכם ואישאר עד לסופו. בלאו הכי אין לי היכן להיות, המועדון הוא מקום המפלט הראשון שהיה לי, שיש לי, הדבר היחיד שאני מכירה. עיניו הצטמצמו, אך הוא לא אמר דבר. לילי, בדאגתה הכנה, לא הפסיקה לשאול מדוע אני עוזבת. קולט, לעומתה, החמיצה פנים ושפטה את החלטתי בצורה פחות מתחשבת.
"את עוזבת אותנו כי את חושבת שאת טובה יותר?" שאלה קולט בקול רווי רוגז, מנפנפת במניפתה כאילו חום הכעס שלה מילא את החדר.
"עזבי אותה, את לא רואה שלא טוב לה?!" הגנה עליי לילי בלהט, עוד לפני שהספקתי לגבש תגובה.
"לא טוב? למה? אני אוהבת את העבודה הזאת?" גיחוך מר נשמע מבין שפתיה הדקות של קולט.
"את גם יכולה לעזוב אם את כל כך סובלת!" השיבה לילי בחריפות, ידה על מותניה.
השיחה הסוערת הסתיימה באחת כשגיא התפרץ לחדר, קולו רועם, "לבמה, כולן, עכשיו!"
מאוחר יותר באותו יום, מצאתי את עצמי לצד לילי, ליבי כבד. "אני מצטערת, ליל, שאני צריכה לעזוב ככה," אמרתי בקול חנוק.
"את צריכה לעשות רק מה שטוב לך!" השיבה בחום, ואם להודות על האמת, היא צדקה.
"את צודקת," אישרתי, מרגישה הקלה קלה.
"וחוץ מזה," הוסיפה בחיוך קטן, "גם אני לא אישאר כאן לנצח." רציתי לחבק אותה, אך היא הייתה שקועה בחיפוש אחר האודם שלה.
"על השידה של קולט," סימנתי לה. היא חייכה בתודה, מרחה את האודם על שפתיה העבות והסימטריות, ופנתה חזרה לבמה בצעדים בטוחים.
מדי פעם, כשעברתי במועדון, נתקלתי במבטו של לואי. מעולם לא הצלחתי לפענח את משמעות ההסתכלות שלו בי. מאז אותו יום גורלי, לא דיברנו ולא החלפנו מבטים, למעט אותו ערב בו הגעתי למסעדה ולקחתי כוס שוקו חם לדרך. לכאורה, התנחמתי בשתייה החמימה, אך בליבי ידעתי שרק רציתי לראות את איש הסוד שלי, מבלי שאיש ידע כמה הוא מפרפר את ליבי ומאיץ את פעימותיו בכל פעם מחדש.
ל'