Dani
חג שמח לכולם :)

יומנה של חשפנית בודדה חלק מ׳

Dani 16/10/2024 106 צפיות אין תגובות
חג שמח לכולם :)

8.5.17 (המשך)

פקחתי את עיניי בבת אחת, ליבי הולם בחוזקה כשהבנתי שאני לא בביתי. שמיכה רכה ונעימה עטפה את גופי, וריח זר אך מוכר מילא את נחיריי. לקח לי כמה שניות להיזכר – אני בביתו של לואי.
"את ערה?" קולו העמוק והרך הדהד בחלל. הרמתי את ראשי, עיניי מצמצמות מול האור הרך. ראיתי אותו יושב במטבח, מוקף בערמות של מסמכים.
"סליחה שנרדמתי כאן," התנצלתי, קולי רועד מבושה.
"אני זה שצריך לבקש סליחה," הוא אמר ברכות. "בגללי לא ישנת בלילה."
"מה השעה?" שאלתי, מבטי נודד לשעון הקיר המתנוסס על אחד הקירות.
"ארבע בצהריים," הוא ענה בשקט. "לא רציתי להעיר אותך."
"אני חייבת ללכת!" קראתי, דוחפת את השמיכה מעליי בבהלה.
"אולי תאכלי משהו לפני שתלכי?" הוא הציע, דאגה ניכרת בקולו.
תירצתי תירוץ כלשהו, קיפלתי את השמיכה במהירות, והודיתי לו שוב ושוב עד שיצאתי משם. עליתי לדירתי, ליבי עדיין פועם במהירות, מבוכה וסערת רגשות מציפים אותי.
שוב עבודה, כמו רוטינה אינסופית. אחרי ריקוד נוסף ללקוח, הרגשתי את העייפות מכרסמת בעצמותיי. ידעתי שאין לי זכות להתלונן, הרי ישנתי עד ארבע בצהריים. אבל הגחמות הפנימיות שלי לחשו שזה בסדר להרגיש כך. היום הגיעו החליפות החדשות לריקוד שקולט לימדה אותנו. קולט, לא רק עמיתה לעבודה, אלא אחת הרקדניות המבריקות שראיתי מעודי. לפני שנים עבדה במכללה לאומנויות, אך נאלצה לעזוב כדי לטפל באמה החולה בארץ.
האם הטיפול עזר? לצערי, לא. אמה של קולט נפטרה לפני שישה חודשים בדיוק. לקח לה זמן להתאושש, והיא חזרה לעבוד רק לפני חודשיים.
אחרי אימונים מפרכים, עלינו שוב לבמה בחליפות השחורות והקצרות. עוד ריקוד שנועד למשוך תשומת לב, עוד מבטים שוטפים. לפעמים אני לא יודעת אם לכעוס על קולט או לאהוב אותה, רגשותיי כלפיה מעורבים ומבלבלים.
עלינו לבמה כמו קבוצת מעודדות בקולג' אמריקאי. העמוד היה שם, כמו תזכורת מרה למציאות. יש לי רגשות מעורבים לעמוד, מצד אחד שנאתי אותו מצד שני אהבתי אותו. שנאתי את הפנסים המסנוורים, את המבטים הבוחנים של הקהל ועם זאת נהניתי, העמדתי פני שחקנית קברט שכולם מהללים לה.
הדבר היחיד שניחם אותי היה שלא יכולתי לראות איש מהבמה. האורות היו מסנוורים והקהל היה שרוי בחשכה מוחלטת.
הריקוד הסתיים, וחזרנו אל מאחורי הקלעים. פיטר החל לעשות לכולנו תיקוני איפור קלים.
"יש לך אורח," אמרה לי לילי, מצביעה בראשה לעבר הכניסה.
"לואי!" לחשתי לעצמי, ליבי מחסיר פעימה. צעדתי לכיוונו, רגליי רועדות.ֿ
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי, מביטה היישר לתוך עיניו הכחולות כמו אוקיינוס עמוק.
חיכיתי לתשובה, מתאפקת בכל כוחי לא להתנפל עליו. הוא הביט בי, עיניו לא משות ממני, וזה ניחם אותי – הבנתי שהגוף שלי לא מעניין אותו כמו שהוא מעניין גברים אחרים.
הייתי אחוזת תזזית, משתוקקת לשמוע ולו מילה אחת מפיו. הייתי מסתפקת אפילו במילה בודדת.
ידעתי שכולן צופות בנו. שקט מוחלט השתרר מאחורי הקלעים, וכולם, כמוני, המתינו בדריכות שלואי ידבר.
ל׳


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך