יומנה של חשפנית בודדה חלק ל״ט

8.5.17

עמדתי בפתח דלתו של לואי, קודה מכורבלת בזרועותיי. ברגע שהרמתי את ידי לדפוק, הדלת נפתחה כמו כישוף של מטה קסמים. לואי ניצב מולי, לבוש בבגדים מהודרים שהדגישו את הניגוד לפניו התשושות, מוכות חוסר השינה. שיערו הרטוב והפרוע הלם את תווי פניו היפים, מוסיף להם נופך של פגיעות.
"קודה!" קראתי בהתרגשות, חיוך רחב על פניי. "מצאת אותה!"
בליבי חשבתי – שטויות, זה לא היה עניין גדול. בהתחשב בעובדה שלקח לי רק שלוש שעות למצוא אותה מסתתרת בתוך שיח, מייללת בשקט.
"איפה היא הייתה?" שאל לואי, מזמין אותי פנימה במחווה אדיבה. נכנסתי, עיניי משוטטות בסקרנות על פני דירתו המרשימה. קישוטים עדינים עיטרו את הקירות, יוצרים אווירה חמימה ומזמינה.
"היא ישנה בתוך שיח ליד גן השעשועים," השבתי, מרגישה לפתע את העייפות מכריעה אותי.
"תרצי לשתות משהו?" הציע בנדיבות. הנהנתי, מבקשת כוס מים. הייתי עדיין באותם הבגדים מאמש, שיערי פרוע ולא נקי, וטעם מר של יין עוד נשאר על לשוני.
"אני מכין ארוחת בוקר," אמר לואי, חיוך קל על שפתיו. "תרשי לי להזמין אותך לאכול איתי, כאות תודה." שוב הנהנתי, לוגמת בתודה מכוס המים שהוגשה לי.
"אני מצטער שהשארתי אותך שם לבד לחפש אותה," אמר, קולו רווי חרטה.
"אל תצטער, זה בסדר," הרגעתי אותו, בזמן שהוא טיגן במטבח. ריחות נפלאים של מאכלים טריים מילאו את האוויר, מעוררים את תאבוני.
"רציתי לשאול אם החלטת," אמר פתאום, מביט בי מרחוק.
"לגבי מה?" שאלתי, מבטי נודד לרגע.
"לעבוד במסעדה שלי." בלעתי את רוקי בחוסר נוחות.
"עדיין לא," השבתי בכנות.
"בסדר, אני לא רוצה להלחיץ אותך."
"אני רק רוצה לדעת דבר אחד," אמרתי, מיישרת אליו מבט. "למה?"
"אני אוהב לעזור לאנשים," השיב בפשטות.
"אתה יכול לעזור באותה מידה גם ללילי, לקולט ולשאר הבנות… למה דווקא לי?" התעקשתי, רוצה תשובה ברורה.
"לאף אחת מהן אין חרטה על שהן שם. לך יש. אני רואה את זה בעינייך, ראיתי את זה כשפגשתי אותך בפעם הראשונה." לרגע הרגשתי מבוכה, אך ניסיתי להסתיר זאת.
"אתה לא מכיר אותי בכלל," אמרתי בשקט.
"זה נכון," הודה בחיוך. "הייתי שמח להכיר אותך." הוא כיבה את האינדוקציה. "האוכל מוכן."
אכלנו בשקט את ארוחת הבוקר, קודה שוכבת בצד, נחה אחרי לילה ארוך בחוץ. האוכל היה טעים להפליא, שונה מהצנימים עם ריבה שאני רגילה אליהם. היה מרענן להרגיש שמישהו טרח להכין עבורי ארוחה טעימה ומפנקת. לואי שתק לאורך כל הארוחה, רק רעש הסכו"ם והלגימות נשמע ברקע.
"תודה, היה טעים," הודיתי כשסיימתי, מתכוננת ללכת.
"אל תלכי," אמר פתאום. "יש קינוח טעים." קינוח? מעולם לא זכיתי לקינוח אישי, תמיד חלקתי אותו עם אחרים.
"שבי על הספה," הזמין אותי, ואני הרגשתי כמו אורחת כבוד. המתנתי בסלון, עיניי מתחילות להיעצם מעייפות. לפני שהבנתי מה קורה, שקעתי בשינה עמוקה.

ל'