יומנה של חשפנית בודדה חלק ל״ה

27.4.17

אם חשבתי שגיא ויתר לי, אז טעיתי.
שבוע עבר והוא החליט להפיק פלייבקים מוכנים מאשר לאבד אחת מאיתנו לטובת העסק המביש שלו. חזרתי אל הבמות באפיסת כוחות ובמחשבות איך לעזאזל חוזרים לשרת אנשים?
כשאני עם לקוח אין לי מחשבות, המוח חלול וריק. אפילו את הקולות שלהם אני לא שומעת, את ההוראות שלהם וההשפלות ואם לא די בזה המוח לא יכול יותר.
חשבתי על לואי, רציתי שיציל אותי כמו סינדרלה או כל נסיכה שמצילים. פעם אחת בחיים רציתי להיות הגיבורה שמצילים אותה.
ישבתי על ברכיים זרות שמעולם לא ראיתי, ודמיינתי את לואי, האם זה הופך אותי לבן אדם רע?
כשמכבים את האורות כולם הולכים, יש בנות שחוזרות בנעלי עקב ורעש העקבים הולך ומתרחק, יש בנות שחוזרות במונית ומחזיקות בנעליים שלהן עם הידיים ויש כמוני, הולכות יחפות ברגל עד הבית.
לואי הפסיק להגיע, אני לא יודעת אם הוקל לי מזה שהוא לא כאן או לא, מצד אחד רציתי לפגוש אותו מאז התקרית עם היין, ומצד שני לא רציתי שייראה אותי שוב באופן הזה.
אבל זה קרה, הוא הגיע בדיוק כשחשבתי עליו.
אני לא יודעת מה הבעת הפנים שלו אומרת שהוא מסתכל על הבמה ורואה את כולנו חצי ערומות, אני חושבת שלכיוון שלי הוא כלל לא הסתכל, שוב, אינני יודעת אם זה טוב או לא. שוב, מצד אחד זה אומר שהוא מכבד אותי מצד שני זה יכול להתפרש שחוסר המשיכה שלו כלפיי.
חזרתי אל מאחורי הקלעים לבושה חזרה בבגדי לפני היציאה הביתה, פניי נתקלו בלואי.
״מותק זה חדר הלבשה כאן.״ אמרה לילי לעברו, כמעט נבחה עליו.
״אחכה לך בחוץ.״ אמר בקול רם, שמעתי את שאר הבנות צועקות מהתרגשות.
״ששש זה שום דבר, אני אצא ראשונה היום.״ הן הנהנו והמשיכו להתלבש, סוף סוף חיכה לי מישהו.
וזה לא סתם מישהו, זה הבחור שאני מתאהבת בו.
רק בבקשה שהפעם זה זה!
שהפעם לא התאכזב, רק הפעם אני לא מבקשת יותר מדי!
ל׳