יומנה של חשפנית בודדה חלק ל״ד

20.4.17

לא קרה שום דבר.
באותו יום, לואי ליווה אותי הביתה ברגל. צעדיו הגדולים גברו על הצעדים הקטנים שלי, וכשעמדתי ליפול, ידיו החסונות אחזו בי בעדינות. מודה שלפעמים הלכתי עקום בכוונה, רק כדי להרגיש את ידיו נוגעות בי; המגע צמרר אותי והעביר בי זרמים.
כשהגענו הביתה, כל אחד הלך לדרכו. מה ציפיתי? לראש שלי היו תוכניות אחרות, רציתי לקבל חיבוק או מילה טובה. אבל מה יש להגיד לבחורה שיכורה באמצע הלילה, ועוד בחג? שום דבר.
שיעורי הפסנתר מתקדמים נהדר. תלמידים רבים מגיעים אליי, והעסק מתרחב. בקרוב מאוד אוכל להתפטר, להיות עצמאית ולהרוויח טוב יותר.
אם יש מישהי שיודעת לעמוד מול גיא, זו לילי. היא קיטרה וכיווצה את גבותיה בפניו. "הם לא יודעים לנגן!" היא אמרה, שילבה את ידיה בכעס.
"הם כל מה שיש לי!" עניתי, מנסה להגן על תלמידיי.
"ויטה יודעת לנגן!" האדמתי, ופתאום כל העיניים היו עליי.
"לא בשום פנים ואופן!" היא התעקשה.
"תראי לנו איך את מנגנת," פתאום נלחצתי. להיות בעמדה כזו מאוד הלחיצה אותי.
"את מסוגלת, וי!" עודדה אותי לילי, וכולם התגודדו סביבי, מחכים לדברים שיקרו.
הידיים שלי ניגנו, המוח שלי פחות תיפקד, אך הידיים לא איכזבו אותי. פיו הפעור של גיא לא יכול היה להאמין שיש לי כישורים אחרים מלבד גוף יפה ופנים יפות. בסוף הנגינה, כולם מחאו לי כפיים.
"אז יש לנו נגנית! כל הכבוד! כולן לעמדות!" הוא צעק בקולי קולות, כולן הלכו חוץ ממני. יכולתי לנשום עמוק. לעלות על הבמה בכל פעם גרם לי לחרדה, מחריש את אוזניי ומרטיט את ליבי.
וזה פשוט קרה. מופע אחרי מופע, כל מה שעשיתי זה לנגן, הרחק מהבמה, הרחק מהגברים, הרחק מכל גבר שיעשה בי כרצונו.
מעט חופש ופחות חרדה.
ל׳