יומנה של חשפנית בודדה חלק ל״ג

17.4.17

ערב חג שני. ישבתי בבית, עטופה בשקט המוחלט, לבד. השעון על הקיר התעקש להקריא את הזמן, אולם מחוץ לחלון לא היה זכר לחיים. הרחוב היה שומם, כאילו העולם עצמו עצר כדי לכבד את החג. שמעתי את הקולות מהשכנים ממול, פוצחים בשירה מתוך ההגדה, והנחתי את אוזני על הדלת, מקשיבה לשירי החג שמתגלגלים באוויר. הדקלומים המוכרים נשמעו כמו קולות רחוקים מן העבר, רכים כמו רוחות ערב.
המועדון הסמוך היה נטוש, עמד שם כמו פסל בהקפאה. ביום חול, המקום היה שוקק חיים; הלקוחות היו נוהרים פנימה והחוצה, האורות נוצצים, הצחוק והרעש ממלאים את החלל. עכשיו, המסעדה של לואי, המפורסמת בשולחנות המלאים ובארומות של אוכל, הייתה סגורה, אפלה, כמעט זרה. זה היה מפליא עד כמה החיים יכולים להיעלם בבת אחת, כמו עיזבון מיותר שנשאר מאחור, רק אני והבדידות שלי.
בזמן שעמדתי שם, מביטה אל מעבר לחלון, ראיתי אור קטן מבליח מתוך המסעדה. לואי התבונן החוצה, כמעט כמו רוח רפאים, אוחז בספל קפה, עיניו עכורות במחשבות. כשעינינו נפגשו בפעם המי יודע כמה, הוא חייך חיוך רחב, כאילו השמש פתאום זרחה, וסימן לי בידו להיכנס. היססתי, טיפה מפוחדת מההזמנה, אך לבסוף צעדתי פנימה.
המקום היה שקט, רק אנחנו שם, ואני הרגשתי כאילו הזמן עמד מלכת. "רוצה לשתות משהו?" קולו הרדיופוני הדהד בחלל, כמו צליל מנגינת ג'אז ישנה.
" יש לך יין?" שאלתי, מופתעת מהשאלה שלי יותר ממה שהוא היה. לואי עמד שם לרגע, ואז נעלם מאחורי הבר. כשהוא חזר, היה בידו בקבוק יין אדום עם מדבקה שהעידה על שנה מפוארת – 2006.
"נשתה?" הוא הציע, והנהנתי בהסכמה. "אני מקווה שהפגישה עם ההורים הייתה טובה," אמרתי, מנסה לשמור על שיחה שוטפת.
"היה בסדר," הוא ענה בקול רדוד, מבלי להרחיב על כך. "ומה איתך?"
"אותן שאלות, אותן ציפיות… מיציתי," עניתי בקיצור, מבלי לחשוף את העומק של חוויותיי. הוא מזג לשנינו כוס יין, ובחרתי להתרכז בצבע האדום העמוק, כמו דם חם של תחושות שלא התבטאו.
"אלו יהיו לחיי התחלות חדשות!" הצעתי בכנות, והוא חייך. רעש הכוסות המתנגשות ריגש אותי, כמו צליל של הקסם שנוצר ברגעים המיוחדים.
"אז מה את אומרת?" הוא שאל פתאום. לא הבנתי.
"על מה?" שאלתי, גומעת עוד לגימה מיין המשובח, מתבוננת בו בעיניים מלאות חן.
"לעבוד במסעדה שלי," הוא חייך חיוך קטן, אבל בשפת הגוף שלו היה משהו רציני.
"למה אתה מתעקש שאעבוד כאן?" שאלתי, לא מבינה את העניין.
"אני יודע מה היכולות שלך," הוא אמר, והצביע לעבר המועדון, "והבמה הזו שם לא באמת מראה אותן.״
"אתה לא מכיר אותי!" התעקשתי, הרגשתי את החום עולה בלחיי, כעס מתערבב עם בלבול.
"אתה לא יודע אפילו איך קוראים לי!" ניסיתי להוכיח משהו טיפשי, כאילו זה היה חשוב כל כך.
"האמת היא שאני יודע," הוא ענה בחיוך קל, "פשוט מחכה שתרגישי חופשיה איתי."
"תמזוג לי עוד," ביקשתי, לאחר שראיתי את פניו המהוססות.
"אני פוחד שתהיי שיכורה," הוא אמר, והיה בו גוון של דאגה.
"אני יודעת שתשמור עליי," חייכתי, ובאמת נדמה היה לי שהתחלתי להרגיש מסוחררת קלות.
"בכל זאת, את רעבה?" הוא שאל, ואני מודה שהייתי רעבה. הוא לא שאל זאת כדי שאענה, אלא כדי לפרוס בפניי מטעמים שונים ומגוונים.
"בתיאבון לנו," אמרתי, ושנינו התחלנו להתענג על האוכל שהוגש.
"וואו, זה ממש טעים!" טבלתי את הלחם של פסח במתבל המיוחד, ואני לא יכולתי להתאפק.
"זה מתכון סודי," הוא חייך בגאווה, ואני הנהנתי, עושה פרצוף שמדגיש עד כמה זה טעים לי מאוד.
"אני צריכה לבוא לכאן יותר!" הוא צחקק, והצחוק שלו היה הכי יפה ששמעתי בחיי. הלב שלי הרגיש נפלא בעצם הימצאותו לצידי. האם כך זה מרגיש כשמאוהבים?
ל׳