יומנה של חשפנית בודדה חלק ל״ב

10.4.17 (המשך)

כבר מפתח הבית הציפו אותי ריחות מוכרים שהספקתי לשכוח – ניחוחות התבשילים המיוחדים של אמא. דפקתי בדלת, ולפתע היא עמדה מולי. עיניה הבריקו, קמטוטי חיוך שלא ראיתי זה זמן רב עיטרו את פניה. בידה החזיקה צלחת, כאילו הזמן עמד מלכת.

"רוברט! לי-אן! תראו מי הגיעה!" קראה אמא בהתרגשות. היא הניחה את הצלחת בחופזה ועטפה אותי בחיבוק – חיבוק מגן, עוטף, שכמוהו לא חוויתי שנים. מבעד לזרועותיה, ראיתי את לי-אן. פניה היו תערובת של חיוך מהוסס ומבט בוהה. אבא, לעומתה, חייך חיוך רחב, כאילו לא האמין למראה עיניו.

"את בריאה? אכלת? אוי אלוהים, אני אמא נוראית!" מלמלה אמא, בודקת אותי מכף רגל ועד ראש, כאילו רצתה לוודא שאני שלמה ובריאה.

לאחר רגעים של התאקלמות מביכה, מצאתי את עצמי בחדרי הישן. הכול נשאר כפי שהיה, כאילו הזמן קפא מלכת ביום שעזבתי. תהיתי מדוע לא שינו דבר. האם לא רצו להפוך את החדר למשהו אחר? או שמא… התגעגעו? שמרו על תקווה שאשוב? מחיתי דמעה סוררת מלחיי וחזרתי לסלון, מנסה להסתיר את הסערה הפנימית.

הארוחה הייתה שקטה, אינטימית. רק אנחנו. אמא סיפרה בשקט שסירבה להזמין את שאר המשפחה, רצתה שארגיש בנוח. המילים הלא נאמרות ריחפו באוויר – הפחד שאברח שוב אם אחוש לחץ.

ואז הגיעו השאלות. הייתי חייבת לאלתר. סיפרתי על בית קטן שכביכול קניתי מחסכונותיי. הוספתי פרט על רצון לאמץ חיית מחמד – "אולי חתולה או כלבה קטנה. שתי נקבות ששומרות זו על זו," אמרתי, תוהה אם הם קלטו את המטאפורה החבויה. על המועדון איש לא דיבר, כאילו פחדו להזכיר בפני לי-אן על מנת שלא יעלו לה רעיונות לראש, שלא ידעו שאחותה הגדולה מודל לחיקוי נוראי.

לי-אן, בהתלהבות שנראתה כמעט מוגזמת, משכה אותי לחדרה. היא התנצלה על התנהגותה בעבר, מילים שנאמרו בחצי פה אך ליוו אותן בחיבוק רחב וחם. הרגשתי את הכמיהה שלה לקרבה, לתיקון.

כשישבתי שם, מוקפת באהבה ובדאגה שהספקתי לשכוח, הרגשתי תערובת מוזרה של רגשות. זה היה טוב, משמח אפילו, להרגיש שוב חלק ממשפחה. אך בתוך תוכי, משהו נשאר כבוי. כאילו חלק ממני נשאר מאחור, ברחובות שהפכו לביתי בשנים האחרונות.

ל'