יומנה של חשפנית בודדה חלק ל׳
6.4.17
עוד ארבעה ימים יחול חג הפסח, ואני הייתי טרודה בניקיונות ובכל מה שקשור לחמץ. לא ידעתי למה אני מתעסקת בזה; לא שאני מארחת קבוצת אנשים ודואגת שיהיה נקי לקראת בואם.
בעוד אני עוברת על המעטפות שאספתי מהדואר, נתקלתי במעטפה שלא ראיתי קודם.
״בתי היקרה, אני מצטערת על כל השנים האבודות שחלפו בלעדייך. אשמח אם תבואי להתארח אצלנו בחג הפסח, ומקווה שתראי את המכתב הזה לפני החג. לי-אן סיפרה שראית אותה, ואני מצטערת על היחס שלה. היום אני יודעת שלא עשית שום דבר לא בסדר. תחזרי הביתה, בבקשה. אימא.״
קראתי את המכתב הזה כמה פעמים, בדמעות. בכיתי, ואני חושבת שהרטבתי את המכתב לא בכוונה. זה הכתב שלה, ואפילו לצורת הכתב התגעגעתי. אימא, אני כל כך מתגעגעת אלייך. אני אוהבת אותך, מלמלתי לתומי בבית.
״את נראית קורנת!״ אמר גיא כשנכנסתי למועדון. ״סתם, שום דבר,״ שיקרתי. אני לא צריכה לתת לו הסברים על מצבי הרוח שלי. הרבה מחשבות עלו בראשי. מה אספר להורים? על כך שקניתי בית בגיל כל כך צעיר? האם הם יאמינו לי? אני לא בטוחה, אבל מקווה שלא אצטרך לנהל מסע שכנועים בנושא.
זהו סוף השבוע, והעבודה אינה נגמרת. אני מלקטת לקוחות, אחד אחרי השני, בעיניים עייפות ובלא מעט העמדות פנים.
״איך קוראים לך?״ שאל לואי, שנכנס שוב לחדר. הוא הלקוח האחרון שלי להיום. ״למה אתה רוצה לדעת?״ השבתי, בעוד עיניו היפות והמזוגגות בוהות בעיניי הכהות שלי, וכבר מתחילות לדבר רק מלהביט דרכן. ״את מסקרנת אותי,״ הוא אמר, ונגע בלחי שלי בנגיעה עדינה. ״עדיף שלא תדע, אבל כולם קוראים לי ויטה. זה הכינוי שלי כאן,״ עניתי. ״אני יכול לקרוא לך וי?״ הוא שאל. הנהנתי, והוא לקח צעד לאחור מהספה, מבלי להוסיף מילה.
״מה שלום קודה?״ שאלתי, ואז הרגשתי חום עולה בליבי. הוא היה הבחור הראשון שגרם לי לפחד מהצעד הראשון. ישבתי רחוק ממנו, ממתינה לתשובתו.
״קודה בסדר, אני מצטער על כך שהתפרצתי באותו יום,״ הוא ענה, מביט בי בעיניים שאינן יורדות מהן, אלא ישירות לתוך נשמתי. ״זה בסדר, אני יכולה לשאול למה אתה כאן?״ שאלתי, מסקרנת. ״אני לא יכול לגלות לך, וי,״ הוא השיב בקול נמוך, מלא במסתורין.
״תיכף סוגרים,״ העיר גיא, ואני שמתי לב לצעדים חרישיים שלו, מחליטה לנהוג בחשש. ״הוא מגיע,״ לחשתי, מתקרבת אל לואי ואוחזת בו חזק. הוא נבהל לרגע, אך ראה את החשש בעיניי שגיא מתקרב. עיניו הרגיעו אותי, וידו האחת ליטפה את ראשי שוב ושוב, כמו מגן.
״הוא הלך,״ הוא לחש באוזני. הסתכלתי למטה, בביישנות לקחתי כמה צעדים אחורה, כאילו התנצלתי על כך שהייתי שם. לואי שתק, ואמר שצריך ללכת ברגע שהזמן נגמר. הוא לא נגע בי בכוח, הוא לא ניצל אותי; הוא פשוט הגן עליי בעיניו הבהירות, היה שם לצידי, גם אם זה היה רק לכמה דקות.
ל׳
תגובות (0)