יומנה של חשפנית בודדה חלק כ״ז

30.3.17

היום הגיע הלקוח הראשון שלי ללימודי אורגן. התרגשתי לקראת מחר, כשהפסנתר אמור להגיע. סוף סוף, הפינה הריקה באחד החדרים תתמלא במוזיקה.

בדלת הופיע ילד בן 12, עם ידע בתווים אך ללא ניסיון בנגינה מעשית. השיעור עבר בנעימים – המזגן הנעים את האווירה, כוס פטל קר רעננה אותנו, והמטרונום עזר לשמור על הקצב. קיוויתי שהתלמיד הזה יהיה הראשון מבין רבים, שיפתח בפניי דלת להתפרנס בכבוד ממה שאני אוהבת.

אך הערב הביא עמו מציאות אחרת. במועדון, ראיתי אותו – את לואי. עיניו נועץ בי מבטים כשרקדתי על הבמה, לבושה בבגדי תחרה מינימליים. לא יכולתי לפרש את מבטו – האם היה זה הלם? בושה? או משהו אחר לגמרי?

ניסיתי להתעלם, להמשיך בשגרה, אבל בפנים הרגשתי בושה צורבת. בחיי היומיום, אני לא הדמות שאני על הבמה. אני רק עוד בחורה שכמהה לחום משפחתי, לחיבוק, לאהבה אמיתית. חלמתי על מישהו שיאהב אותי על אף עברי, על אף הכל.

נמלטתי מהבמה ברגע שיכולתי, מסתתרת בתא השירותים. כעסתי על עצמי, על המצב, ועל לואי – למה דווקא הערב? למה דווקא כאן?

"איפה היית? יש לקוח שמחכה לך בחדר," קולו של הבוס קטע את מחשבותיי. לא היה אכפת לו מעיניי האדומות והנפוחות.

צעדתי לחדר מספר 7, ושם, להפתעתי המוחלטת, ישב לואי. מבטו היה רציני, עיניו הבהירות נעוצות בי.

"שבי," אמר בקול שקט אך תקיף, מצביע על המיטה.

התיישבתי, ליבי הולם. לא ככה דמיינתי את הפגישה הבאה שלנו. לא ככה רציתי שיכיר אותי. הרגשתי שהכל מתפרק לנגד עיניי.

אך אז, להפתעתי, לואי דיבר ברכות: "אני כאן כי רציתי לוודא שאת בסדר. אם את זקוקה לעזרה, אני כאן בשבילך."

הרגשתי דמעות חדשות מציפות את עיניי, הפעם מהקלה ומתחושה של הבנה. אולי, חשבתי לעצמי, יש עוד תקווה. אולי יש אנשים שרואים אותי – את האני האמיתי – מעבר למסכות ולתפקידים.

ל'