יומנה של חשפנית בודדה חלק כ״ג
הימים שהם לא סופי שבוע עוברים לאט מאוד. זה לא מפחית בכמות הלקוחות אלא רק ממלא עד אפס מקום. לפעמים נדמה לי שסופי השבוע עדיפים כאן על פני ימים רגילים.
היום בפעם הראשונה נסעתי לשירות התעסוקה לחפש לעצמי מקצוע אמיתי. יועצת התעסוקה לעסה מסטיק בצורה מגושמת והסתכלה עליי במבט תמוה.
״תמלאי את הטופס הזה ומשם נתקדם.״
מילאתי ואז הלכתי הביתה, יותר נכון ברחתי. שינויים מפחידים אותי.
אתמול פגשתי את ירון.
אותו אחד שבגללו הסתבכתי, שבגללו המשפחה שלי לא מדברת איתי.
הוא זיהה אותי בוודאות, חייך חיוך אצילי והפנה אליי את גבו. לשם שינוי שמחתי שזה מה שעשה, אך תקוותיי היו לשווא משום שלאחר כמה דקות הייתי צריכה לארח לו חברה בחדר פרטי.
ירון שהיה גדול ממני לפחות ב-20 שנה נהנה מהסיפוק הריקני שנתתי לו עם הריקוד המגושם שלי.
״תזכירי לי איך קוראים לך?״ העדפתי לא להגיד אז נישקתי אותו. כמובן שנגעלתי אבל זה גרם לו להפסיק לשאול אותו לשמי.
״איך הגעת לעבוד כאן?״
אתה אשם! רציתי להגיד לו. ״את לא דברנית גדולה.״ אף פעם לא הייתי.
הוא הלך אחרי דקה גרר את רגליו על הרצפה.
אנשים כמוהו מלחיצים אותי, משתקים וגורמים לי לחזור להיות שוב בת 17. הילדה החייכנית, הדברנית וחסרת הביטחון שהייתי.
רציתי לקבל תשומת לב אז הייתי עושה הכול בשביל זה.
זה כמובן התנקם בי, הינה עובדה שאני גרה לבד, מנודה, ללא חברים.
רק המון שקט מסביב, שקט שיכול לטמטם אותי
ואפילו לגרום לי למות בתוך המחשבות שלי.
ל׳
תגובות (0)