יומנה של חשפנית בודדה חלק כ״ב

12.3.17

מבעד לחלון יכולתי לראות את אבא קורא עיתון כאילו שום דבר לא השתנה. אימא עמלה במטבח ולי-אן עזרה לה. יכולתי לראות את השערות הבלונדיניות שלה מבצבצות.
״למה את כאן?״ היא עלתה עליי אחרי זמן מה של בהייה והרהורים, וראתה אותי מציצה. לא דיברתי. ״אם אימא תראה אותך היא תכעס מאוד.״ כל שרציתי זה לחבק אותה. ״למה את לא מדברת?״ התעצבנה עליי.
״איך גדלת!״ זה כל מה שהצלחתי לפלוט מהפה שלי.
״למה את כאן?״ שאלה.
״רציתי לראות אתכם.״
״וראית, עכשיו לכי.״ גירשה אותי בקול עיקש.
״למה את מגרשת אותי?״ לא הבנתי.
״אימא תכעס עליי אם אדבר איתך.״
״את לא תשמעי מה לי יש להגיד? לא תשמעי את הגרסה של אחותך הגדולה?״ נראה כאילו הילדה הזאת שמלאו לה 12 לא מזמן מצליחה לנהל את כולם.
״מה כבר יש לשמוע? ההורים סיפרו לי הכול.״ דמעות ירדו על פניי, אמנם לא רציתי להראות חולשה אבל לא הצלחתי.
״פשוט לכי מכאן.״ המשיכה לחזור חלילה.
אז הלכתי, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם ילדה בת 12 שמקבלת אהבה מהוריה, שמקבלת כסף, בית וחיים טובים יותר.
אצלי הכול מגיע במאמץ, כל חיי.
״למה את לא עובדת!״ כעס עליי גיא כשהלכתי למזוג לעצמי כוס מים וחזרתי לבמה.
לפעמים, אבל רק לפעמים אני מאחלת לעצמי שלא אחיה כאן יותר. אולי שם בחיים האחרים יש לי גורל אחר, משהו אחר וקל יותר שמצופה ממני שם למעלה.
אולי… מי יודע?
ל׳