יומנה של חשפנית בודדה חלק י״ז

17.2.17

אתמול לילי סיפרה שהתארחה שוב אצל אביה לארוחה משפחתית, צבט לי הלב. הפעם האחרונה שישבתי בארוחה משפחתית הייתה בגיל 17 עוד כשהייתי גרה עם ההורים.
אימא הייתה מכינה חלות לשבת, אבא היה חותך את הסלטים ומסתכל על הטלוויזיה, היו פעמים שנחתך מרוב בהייה בטלוויזיה במהלך חיתוך הסלט. אימא הייתה נלחצת, כהרגלה.
הייתי עושה הכול בשביל לחזור ולהיות הבת האהובה שלהם.
לפני שבועיים ראיתי את לי-אן אחותי הקטנה, נתקלו זו בזו במקרה. היא לא דיברה, רק הסתכלה עליי כמה שניות וזהו, עמדה במקום. גם אני לא הצלחתי לדבר, הסתכלתי על עיניה החומות והיפות וכמעט פרצתי בבכי. אמנם הקול לא דיבר, אך העיניים שלה דיברו.
היא מתגעגעת אליי, היא רוצה לדבר איתי, אך משהו סוגר אותה.
וזהו. לא קרה שום דבר, היא פשוט עמדה ואז חלפה מעיניי כאילו אני אוויר. לי-אן, אני בחרתי לה את השם. הוא התאים לעיניה החומות ושיערה הבהיר.
אמש כשהמועדון היה קולני נכנסה חבורה שמעולם לא הייתה כאן, דממת אלחוט שררה. הם הניחו ערמת דולרים שהייתה אסופה בגומייה, וביקשו ריקוד מאיתנו. הם לא רצו ריקוד מכל בחורה, הם סרקו אותנו מכף רגל ועד ראש, בלעתי את רוקי בפחד, אך הייתי ממוקדת במבטם.
לא משנה מה, אני אתמודד.
אז כן חזרתי עם ערמת דולרים הביתה, אבל עם הרבה חשש ופחד עד שהם יחזרו בפעם הבאה.
לילי אמרה שאנשים כמוהם מחפשים חוויה חד פעמית ושסביר להניח הם לא יחזרו יותר.
קיוויתי שלא, ייתכן שאני טועה, מי יודע.
ל׳