יומנה של חשפנית בודדה חלק י״ב

25.12.16

פתחו על יד המועדון מאפייה חדשה, המאפייה של דייגו. אילו היו קוראים לי דייגו הייתי פותחת עסק של פיצה או טאקו. לא יודעת למה.
ריח של סופגניות מטוגנות נישא באוויר, התפתיתי, נכנסתי.
העובדות לא התייחסו אליי, למעשה לא ידעו מי אני. שמחתי.
רק הבטתי בסופגניות שקראו לי ׳תקני אותנו! תאכלי אותנו כבר! אנחנו חמות ומתוקות וכדאי לך!׳ התאווה למתוק תמיד גדולה, ואז העפתי מבט בגוף שלי, לא יכולתי לאפשר לעצמי לאכול אוכל מטוגן, יצאתי מבלי שיבחינו והלכתי לעבודה.
הלילה הגיע, המסעדה מעבר למועדון הייתה בשיאה גם בשעה הזאת. אהבתי להציץ והרגשתי כמו מעריצה מטורפת שעוקבת אחר המפורסם באובססיביות.
״את מחפשת מישהו?״ שמעתי קול רדיופוני, אותו קול שגרם לי לקבל צמרמורת.
אותך, רציתי להגיד, אך השתנקתי.
״אני תוהה אם באמת טעים שם.״ שיקרתי, האוכל לא עניין אותי.
הוא לא דיבר, הוציא סופגנייה עם ריבה מעל והושיט לעברי.
״תוכלי לטעום בעצמך.״ מבטנו הצטלב, לקחתי ברעד את הסופגנייה מהידיים החסונות שלו ולקחתי ביס, לא רציתי לאכזב את הבחור ולסרב, זה לא מנומס.
״זה טעים!״ עיניי נפקחו לרווחה בזמן שהוא הביט בי.
״אני שמח שאהבת! את עובדת שם?״ הצביע על המועדון, לא עניתי, הסתכלתי על הרצפה.
״אני חייבת ללכת, תודה על הסופגנייה.״ חייכתי, החזרתי לו כמו דבילית את הסופגנייה וברחתי בריצה.
בלי לחכות יותר למונית שאמורה לאסוף אותי, בלי להסתכל לאחור כמו אשת לוט שהפכה לנציב מלח וכמובן בלי אף היסוס גם אם אין אוויר,
גם אם אמות ללא אוויר זה עדיף מלמות מבושה.
ל׳