יומנה של חשפנית בודדה חלק ח׳
16.6.16
חג שבועות עבר, בדרך כלל בחג הזה אימא הייתה מבשלת את כל מאכלי החלב, בדרך כלל היינו מבשלות ואופות יחד.
זה היה החג האהוב עליי.
נסעתי לשם, זאת אומרת למושב בו גדלתי, הבטתי מרחוק בבית בו גדלתי, אימא הייתה במטבח. היה לה את אותו החיוך אף על פי שקמטי ההבעה שלה הופיעו על פניה.
הסתתרתי בין העצים, התביישתי להראות את עצמי.
ראיתי את אחותי הקטנה, מחבקת את אימא ומחליפה אותי באפייה ובבישול.
הדמעות עלו מעיניי ונפלו על לחיי.
נשענתי על העץ ובכיתי בשקט עד שהיה רעש. רעש של מישהו מאחור.
זה היה הבחור מהמסעדה ההיא שנמצאת מול המועדון, הביט בי בחיוך לא שופט והושיט לעברי נייר טישו.
הפנים האדומות שלי הסגירו את המבוכה שלי, למזלי הייתי שטופת דמעות מכדי שהוא ידע.
״את בסדר?״ הוא שאל וקולו הרדיופוני עשה לי צמרמורת.
הנהנתי בשקט, הוא הציע שאשמור את חבילת הטישו לעצמי ועזב את המקום.
והינה כמה ימים עברו והחבילה עוד אצלי… אני מסרבת להשתמש בה אולי הוא עוד יחזור לקחת אותה או להסתכל עליי באותו מבט.
הטישו יושב על השולחן בחדר ומחכה לבעלים שלו,
לבעלים שסביר להניח לא יחזור לקחת אותם, לא יחזור לדבר אליי יותר לעולם.
וכל שנותר זה הנייר הרך הזה שעודד אותי ברגע המכונן שהיה שם לפני כמה ימים במושב בו גדלתי.
אז זהו מעשה בטישו שבא בקנה אחד עם העבודה שלי שגורמת לכולם לעשות רעש סביב, ומצד שני הטישו הזה הוא הנחמה שלי לתקווה שאולי יש אנשים שלא שופטים אחרים בגלל העבודה שלהם.
זה עתה עומדת מול המסעדה הנפלאה והריקה שיצאה לחופשה ותיפתח רק בעוד כמה שעות, בתוך החושך ומשב הרוח הנעימה… מסרבת ללכת הביתה ומחכה לטישו הבא שאקבל.
ל׳
תגובות (0)