יומנה של חשפנית בודדה חלק ז׳

26.5.16

העפתי מבט בבחור הקירח מרחוק שהתלהב כמו משוגע מהריקוד של לילי ושלי, היינו צריכות לביים סצנה ביחד.
אנחנו לא שחקניות מתיאטרון הבימה, רק בנות שמנסות לשרוד את החיים. לילי לא מזמן סיפרה שאת חג הפסח נאלצה לבלות בחיק אביה ומשפחתו החדשה שבנה לו, הוא הזניח אותה לטובתם. בשלב מסוים היא חזרה הביתה בדמעות, אני לעומת זאת בכיתי כל החג. בכל ערב ישבתי עם כוס יין אדום והבטתי בארוחת החג מבעד לחלון של משפחתי בנאי. הייתה להן מפה לבנה, מצות, כוסות יין ובקבוק תירוש לילדים, יכולתי לשמוע את השירים ששרו גם אם לא באמת שמעתי, גם אם הם גרים בבניין ממול, אבל השפתיים שלהם דיברו במוחי, כל ברכה, כל שיר… נחרט בזיכרוני. חגגתי איתם מבלי שידעו.
בכל חג כזה או אחר ידעתי שמשפחתי חוגגת לה בלעדיי, האם הם מאושרים? האם הם שוכחים ממני?
הפעם האחרונה שראיתי אותם הייתה בקיץ שעבר, לפני שהגעתי לכאן.
הם קוראים למועדון, בית כלא. אני קוראת לו בית זמני עד ש…
עד שאצא מכאן, עד שאצליח לשקם ולבנות את עצמי מחדש.
הינה בדיוק מגיע עוד סבב, אני עוזבת את לילי והולכת לרקוד עם הלקוח החדש.
באופן זמני….עד ש…
ל׳