יומנה של חשפנית בודדה חלק ה׳

7.2.16

האורות סינוורו את עיניי כשבדיוק עמדתי באוויר עם שפגט. אני חזקה, יודעת להיאחז בעמוד ולהיות באוויר. לרגעים מרגישה כמו ספיידרמן שנתלה על הכורים שלו, רק שספיידרמן מתקן את העולם לטוב יותר, הוא מציל אנשים ונלחם ברוע. ומי אני אפסית שכמוני שחושבת שהיא יכולה בכלל לשוות את עצמה לגיבור בדיוני כמוהו? אני לא ראויה לזה, פשוט לא.
בשעות הקטנות של הלילה כשמופע נגמר הבטתי מבעד למרפסת בקומה העליונה ובהיתי בכוכבים, רציתי שיזרוק לי רמז מה לעשות בחיי.
האם להמשיך באותו הנתיב? או ללכת בדרך אחרת?
איך ממשיכים מכאן? מאיפה מתחילים?
אני עלובה, קורות החיים שלי כל כך עלובים הם לא מספיק ראויים להתפטר. מי ירצה לקבל עובדת כמוני? חשפנית לשעבר ( במידה ואתפטר). והאם הדבר הנכון הוא לעזוב כאן? איש לא מבטיח לי דבר.
לפעמים מרגישה כלומניקית גם בפעמים ההן שגברים בוהים בי מלאי ריר נלהבים כאילו מעולם לא ראו ציצים.
״הכול בסדר?״ שאלה לילי, אנחנו עובדות יחד. לילי מעט מבוגרת יותר ממני, בין הותיקות. לעיתים נראה שהיא לא פוחדת משום דבר ומאף אחד.
״כן, מחכה למונית.״ אמרתי במלמול. היא לא שאלה יותר שום דבר, לילי אדם מסתורי מאוד.
אבל זה מה שהיא אומרת עליי.
המונית הגיעה לקחת אותי לעוד לילה נטול שינה,
לילה נטול חלומות, לילה של כלום, כמוני.
עד לפעם הבאה,
ל׳ הכלומניקית