יומן אירועים: פרק 5-Madness

"צילום בזווית אחרת" היה הקורס המועדף עליי.
לרוב היה מתנהל ברחובות ברלין ולא בבניין האוניברסיטה (גם בימי החורף הקרים של ברלין).
היינו יוצאים לשטח חמושים במצלמות ושלל עדשות ופלאשים בהתאם למשימות שנתן המרצה היינריך שמידט.
היינריך היה צלם פלילים שעבד בצמוד למשטרה ובזמנו הפרטי הסתובב בעולם ועובד בשיתוף עם נשיונל ג'יאוגרפיק.
המשימות היו משתנות לפי מצב רוחו של היינריך כשמטרות השיעור היו לנתח את התמונה שצילמנו, החל מהאובייקטים שכללה ועד הצבע, הזווית והתאורה.
המשימות בשטח היו הדבר הכי קרוב לעבודת החלומות שלי כצלמת.
היינריך היה ידוע כמרצה בעל רעיונות מבריקים שסחפו את הסטודנטים. לדוגמה, בעבר הורה לנו לחפש אהבה ופשע ברחובות ברלין. בפעם אחרת ג'ונגל ולא מזמן אף הורה לחפש זווית צבעונית לשמש (כאילו הוא התעורר בבוקר עם בליל מילים בראשו וכך החליט מה תהיה המשימה לשיעור).
אף משימה לא הייתה רגילה ואסור היה לחזור עם עוד תמונה מהסוג שבני נוער מעלים לרשתות החברתיות.
לעיתים היה אסור לנו לשחק עם הפונקציות במצלמה ולשנות צבע, והדגשה של קווי מתאר.
מטרת העל הייתה למצוא את התמונה הטבעית המושלמת.
כל כך מושלמת שאף אחד לא ירצה לשנות או לערער עליה.
"היום. היום תצלמו סתם תמונה" היינריך פצה בנאום הקבוע של תחילת השיעור.
"סתם תמונה שהפרטים המעניינים בה יהיו כה נסתרים שהצופה יצטרך לבהות בה מספר דקות עד שימצא בה את מרכז התוכן".
את היינריך אסור היה לשאול או לבקש פירוט נוסף.
כמו שהבנת כך תצא למרדף אחר השלמת המשימה.
"כמו כן, ישנו חוק אחד והוא שימוש בעדשת פיקס 50 מילימטרים ללא אמצעי עזר נוספים"
היינריך אהב יותר מכל את השימוש בעדשה בת גודל קבוע של 50 מילימטרים.
היתרונות הרבים שהיו לה שנתנו זווית מושלמת וחדות לתמונה (בעיקר בדיוקנאות), ולהיינריך היה אוסף עדשות שלא היה מבייש יצרן ניקון שאסף לעצמו כל דגם חדש שרק יצא לשוק.
החלטתי שהפעם אני מבצעת את המשימה לבד.
ירדתי במורד הרחוב לעבר מועדון הברגהיין שנראה כמו קטדרלה לבדוק אם קיימת איזשהי פעילות חריגה.
במקום פרקו בעיקר סחורה עבור המסיבה הלילית קבוע.
לאחר כמה שוטים חסרי תכלית התקרבתי יותר לשטח האחורי של המועדון, שבלילה היה מלא זוגות שחיפשו פינה חשוכה או דילרים שביצעו עיסקאות סמים.
לאחר כמה דקות תצפית על האיזור וכמה תמונות נראה היה שמשהו יתרחש.
דמות צעירה בקפוצון החלה ללכת באופן שנראה מעט צולע וחשדני נכנסה לתוך הרדאר שלי.
התחלתי לצלם עד שלפתע הגיח רכב מהפינה הנגדית.
התחלתי לרוץ כדי לא לפספס הזדמנות לתפוס רגע בסצנה הזו שנראתה לי שלא כשורה.
נעצרתי במרחק של כ200 מטרים מנסה להחליש את נשימתי במעין מדיטציה שהייתה מעין טריק שלמדתי בתיכון כשיצאתי למשימות חשאיות של המועדון הכל כך אסור שהייתי שייכת אליו.
מלפניי עמדה חבורת בריונים ולידם הדמות בקפוצון וההליכה המוזרה.
הדמות הסיטה את כובע הקפוצון מעליה וקיבלה שם.
זה היה דניאל.
ככל הנראה הסתבך באיזו עסקת סמים נוספת אך הפעם העסק נראה כל כך גרוע שחיכיתי לסימן התערבות.
אחד הבריונים עמד מאחורי דניאל מחכה שבעליו ישחרר אותו לבצע תקיפה.
הבחור השרירי שעמד לידו הניד בראשו להסתובב והבריון נגח בראשו של דניאל שנפל על הקרקע.
מצחו דמם מהמכה והוא ניסה למחות את הזעה שנמהלתה בדם הפציעה.
דניאל ידע להילחם אך במקרה זה הדבר לא הועיל.
התקרבתי יותר ויותר למקום וניסיתי לחשוב על דרך להסיח את דעתם כשמשטרה לא הייתה כלל אופציה.
לא האמנתי באופציה זו מעולם.
הרמתי אבן שהייתה מונחת לידי וזרקתי לעברם.
התכופפתי וחיכיתי.
מספר קללות נפלטו לאוויר.
חשבתי על הצעד הבא.
זחלתי למסתור שהיה כשלושים מטרים מהמסתור הקודם והרמתי עוד אבן.
כך זה נמשך כחמש אבנים וקיוויתי שהם יבינו שנתפסו עם החבורה המשיכה בשלה.
דניאל היה מוטל על הרצפה מעורפל הכרה.
פחדתי באמת לגורלו.
רצתי לעבר השני של המועדון תוך שאני מכניסה בזריזות את המצלמה לתוך הילקוט, פן יחשדו שצילמתי אותם ובפנייה חדה התחלתי ללכת לתוך החבורה.
פשוט ללכת.
לא הייתי צופה עד אותו רגע בסצנת הסופרנוס הזו.
הם קפאו והביטו בי.
הרמתי את דניאל והתחלתי לצעוד חזרה.
שום דבר ממה שעברתי באותו יום לא נראה רלוונטי.
הבחור שפיקד על הבריונים בהה בי בתמיהה.
"החוב עובר אלייך את מבינה כן?!"
"אני לא חלק משום דבר ולא חלק משטף האיומים שלך". הוא חייך והחל לרוץ לעברי.אם לא תשלמי תגמרי ככה".
נעצרתי.
"ככה? בלי קרב" בלי אופציה לערער?!" עניתי עם החוצפה שקצת קיימת בי.
"קרב את רוצה?" הוא נעצר וחיוכו התעקם כאילו עלה בו רעיון.
המשכתי ללכת בלי להסתכל לאחור.
"קרב זה יהיה. היום בערב בשעה 11 תתייצבי במרתף הנטוש של רחוב "78". הוא חזר על צעדיו ונכנס לרכבו עם שאר הגורילות שליוו אותו כילדים שרצים אחרי הגננת.
ברחנו מהמקום במונית לכיוון הדירה שלי לאחר שביקשתי מהנהג שיסע בסיבובים ויוריד אותנו שני רחובות משם.
דניאל התעשת מעט ולחש "איזו טעות. את אפילו לא מבינה איך את מסובכת עכשיו עם וינס והבבונים שלו."
עלינו לדירה כשדניאל נשען עליי.
קיפי החלה לקפץ משמחה וליקקה את ידו של דניאל שהושיט כדי ללטפה.
הוא נשכב בכבדות על הספה ואני מיהרתי להביא תחבושת ויוד מארון המקלחת.
"אני מקווה שאת יודעת ללכת מכות או לפחות לרוץ מהר" דניאל נשען על ברכיי.
"אתה לא מכיר אותי דניאל. אני לא הייתי משאירה אותך ככה, אז פשוט תתן לי לנקות את הפצעים כך שהם יראו פחות נורא כשתגיע לקליניקה".
דניאל נרדם ואני הוצאתי את המצלמה מהתיק ועברתי על התמונות שצילמתי. בחרתי בתמונה שנראית לחלוטין בנאלית של סבלים וברמנים שפורקים סחורה ביחד כשברקע דמותו של דניאל חמוש בקפוצון רצה.
כתבתי כמה פסקאות וסגרתי את המחשב.
לא יכולתי יותר.
Madness של מיוז התנגן באוזניי והכניס אותי לאוויר הקרב ששכחתי שכבר קיימת בי.
And when I look back at all the crazy fights we had,
Like some kind of madness was taking control, yeah
הניסיונות לתכנן את צעדי הקרב שלי עלו בתוהו, והייאוש בער כשלא ידעתי מול מי או מה אני עומדת.