יומן אירועים: פרק 4/ I feel alright baby

השעון המעורר שלי תמיד גרם לי לפצוח במצעד קללות.
מנסה להעיר את Swen שבדרך לא אופיינית נרדם לצידי באותו לילה.
גוטה מורגן, אפשטיין (בוקר טוב, לקום) אני מנסה להעיר אותו בשאריות כוחי ממה שנותר מליל אמש.
הוא מסרב להגיב. אחרי הכל, הוא זה שהגיע אחרי 12 שעות משמרת בתוך אמבולנס.
סוון היה מהסטוצים הראשונים שלי אחרי זמן ארוך של חוסר יכולת לפגוש בגברים אחרים שהם לא האקס שלי.
תחילה הוא הציג את עצמו כפראמדיק שמחפש בעיקר משהו שישכיח ממנו את השגרה היומיומית שנופלת עליו.
המפגש הראשון היה מפתיע אחרי מספר שיחות צ'ט קצרות, כשסוון החליט שהוא פשוט מגיע, פשוט כי ככה זה התאים לו, כשאני מבחינתי כבר הייתי אחרי יום ארוך של מבחנים בפקולטה והתחננתי שנוכל למצוא זמן טוב יותר לשנינו.
אבל את סוון זה לא עניין.
אולי כי פשוט נמאס לו שאני דוחה את המפגש מסיבות לא באמת משכנעות.
רבע שעה אחרי הודעת ה"אני מגיע" וריצה שלי בין החדרים בניסיון לגרום לבית להיראות כמו משהו שקצת יותר מתאים למגורים ופחות כמו מפעל מחזור לנייר, הופיע בדלת בלונדיני גבוה ושרירי עם עיניים כחולות ומבטא דרום-גרמני כבד.
"נעים להכיר, סוון." הוא הושיט את ידו ללחיצה ידידותית. ונכנס.
אני הייתי בשוק ולרגע היה נדמה שקצת התעוררתי. בכל זאת לא בכל יום נוחת אצלי בדלת בחור כל כך מרשים.
"אתה רוצה לשתות משהו?" אני מנסה לגמגם בכוח את מעט הנימוס שנותר בי.
"מים".
"זהו? בלי בירה? בלי אוזו? בלי שום דבר שקצת יפיג את המתח?!" הרהרתי.
הוא ישב על המיטה שלי ואני ישבתי על כורסאת איקאה לבנה מולו מנסה להחזיק את עיניי פקוחות.
"נו, ספרי לי על עצמך".
"מה יש לספר שעוד לא סיפרתי לך בהודעות?" פלטתי באדישות
"מה עשית היום, או ממה שאני הבנתי מההודעות, מה צילמת היום"?
"כלום, רק היה לי מבחן. ואתה?"
סוון נראה מופתע לאור העובדה שזרקתי אליו את הכדור מהר מהצפוי.
"רגיל, חולים, פצועים, שוב דבר חדש", הוא שלף תשובה שנשמעה כחרושה ומשומשת
"אז את בת 23? וגרה לבד?" הוא שאל.
נדמתי.
"איך זה להיות עצמאית? אני לא מכיר הרבה בנות כאלו, וגם היית בצבא, זה מרשים".
"כן אבל בישראל כולם ככה. בצבא אתה יודע"
"יה, אבל את עושה הכל לבד, ולומדת מה שאת אוהבת ועובדת".
לרגע נראה לי שהוא קרא את כל ההודעות שלנו לפני שהגיע, ורק חסר שהוא יבקש היסטוריה רפואית והגיליון הרפואי שלי כבר מוכן כדי להכניס אותי לאישפוז.
רוב השאלות שלו בהתחלה נראו קצת מוכנות.
קצת כאילו הוא חוזר עליהן מדי יום כמו עוד חולה שעובר אנמנזה או עוד בחורה שנופלת ברשת.
מעולם לא אהבתי בתי חולים או כל דבר שקשור בצוות רפואי. ככל הנראה בגלל העובדה שאבי היה נוכח שם יותר מאשר בבית וגם כשהיה בבית היה מדבר על מה שעבר שם.
אמא אמרה שזה עוזר לו לפרוק, שככה יותר קל לו להתמודד. אז הייתי מתעניינת ושואלת או לפחות עושה פרצוף של "כן, אני מתה לדעת עוד".
"אז מה עשית בצבא? ירית בנשק? את יודעת להשתמש בנשק?" סוון היה ממש להוט לשאול, לפעמים יותר להוט לשאול מלחכות לתשובה עצמה.
"אני?! אולי רק בטירונות הייתי עם נשק". שיקרתי.
"לרוב הייתי במשרד, פקידה של קצין בכיר, אבל אסור לי לדבר על זה".
„If you'll tell me you'll have to kill me?” הוא גיכך.
סוון חייך ונשכב על המיטה.
"בואי ישנונית. רצית לישון לא?" הוא הושיט את ידו לעברי.
השאלות נגמרו ואני קמתי מהכורסא וכמעט מעדתי על סוון.
נשכבתי לצידו והוא עטף אותי בחיבוק מהסוג שלא זכרתי שקיים כבר הרבה זמן.
הוא נישק אותי ולא בעדינות שהייתי מצפה מאדם שעד לפני 15 דקות לא ידעתי בכלל איך הוא מריח.
שום דבר לא היה שגרתי במגע שלו.
שום דבר לא היה מתחכם או ממוחזר מהדרך בה הקשר בינינו זרם.
המשיכה הייתה אינטנסיבית ומלאת אמת.
הכל היה מושלם בצירוף בינינו.
לא דיברנו וידענו מה רצינו בדיוק ואיך.
לא התחבקנו יותר מדי אחר כך. כל אחד תפס פינה אחרת במיטה ונרדם.
היינו נפגשים פעם או פעמיים בחודש לפי החלטתו של סוון בלבד.
הרגשתי שכל פנייה שלי אליו תהיה מיותרת ולא בטוח שתענה.
אני יודעת שכשלא היה פונה אליי זמן רב, הוא היה מתחיל בקשר חדש עם מישהי אחרת, אבל היחסים האלו היו נגמרים בסוף וסוון תמיד היה שב להעביר איתי את הלילות או קופץ לגיחה קצרה באמצע היום כדי להפיג את הלחץ ולבדוק שאני עדיין נוכחת ולא ברחתי.
ממנו, פשוט לא יכולתי ללכת ולא היה מקום למשחקים, רק הוא, אני והרצון העז של שנינו למצוא את היד העוטפת.