יומן אירועים: פרק 3\הולך ומסתבך, מסתבך והולך

"אין מצב שאני מאחרת שוב" אני אומרת לעצמי תוך כדי ריצה לתוך תחנת הU-bahn.
"אני לא מאמינה שהמרצה הזו שוב שחררה אותנו מאוחר."
"למה היא לא יכולה להיות קצת יותר מתוזמנת?!"
"השיעור מתחיל ב8:00 וייגמר ב15:00 (פאקינג אפס אפס!!)"
אני נכנסת למשרד במהירות, מקווה שוב שתומר לא יראה שאיחרתי (למרות שזה רק איחור קל של כעשר דקות).
"המשמרת שלך מתחילה ב16:00 – פאקינג אפס אפס" תומר יצא בנביחות מהמשרד שלו.
"יופי, למדת ממני משהו, יצרתי מפלצת" המחשבה הדהדה בראשי.
"אני אסיים כאן עשר דקות מאוחר יותר, אל תדאג אתה לא תשלם לי על שעות שלא נכחתי" אמרתי בטון מתנצל.
תומר גלגל עיניים וטרק את דלת המשרד.
דניאל לא הסתכל אפילו על הסצנה המתרחשת.
באופן מחשיד הוא אפילו לא זרק משפט ציני בסגנון "אף אחד לא יודע להתחמק מתומר כמוני".
"דניאל? אתה חי?"ניסיתי לגרום לו להגיב.
"שוב מישהי זרקה אותך מהדירה שלה מוקדם מהצפוי?" ניסיתי להחמיר את ההערות הציניות הרגילות שלי שבדרך כלל היו גורמות לדניאל לקפוץ מהכיסא ולהמציא שקר חדש על איזו דוגמנית שהכיר במסיבה בפאב.
משהו היה לא כשורה.
הכנתי שתי כוסות קפה במטבח שהיו אמורות להיות ספתח לשיחת חירום, הרגל כזה שתמיד היה לדניאל ולי עוד מימי הדיכאון שלי אחרי העזיבה של האקס שהחליט שלא מתאים לו יותר ללמוד קולנוע בברלין, ובכלל מתאים לו להתחיל קשר עם תיירת ישראלית שקפצה לברלין למסיבת טראנס אחרי שהשתחררה מהצבא. ככה הוא אהב אותן, טריות. ואני כבר הייתי בשטח יותר מדי זמן כך שאבק הדרכים כבר כיסה את כולי.
"אתה יודע שכישראלים אנחנו מחויבים לעזור אחד לשני" הנפצתי.
"ואת מדברת בתור אחת שכבר הרבה זמן מסרבת לדבר על היותה ישראלית".
עמדתי במטבחון כששתי כוסות הקפה בידיי, לובשת מבט מתפלא.
כבר הרבה זמן שדניאל לא נתן לי את הטון הנוקשה שנשמר למקרי הייאוש שתקפו אותו לעיתים רחוקות.
דניאל הוא ילד שמנת מהסוג שמעולם לא הצלחתי לחבב.
ילד יחיד להורים בנקאים שאהב להסתבך כדי לקבל תשומת לב. כן, בדיוק כזה.
"אל תגיד לי שזה מקרה כזה!" החזרתי את המבט הרציני שהייתי לובשת לרוב כשדניאל היה מסתבך עם נאצים שהיו נתקלים בו ברחוב.
"זה לא, אני אסביר לך אחר כך כשנלך לאכול אחרי המשמרת".
היה לי קשה להירגע מהמשפט הזה.
התהיות בראשי החלו לרקוד אחת עם השנייה עד שלא הצלחתי להגיע למסקנה של מה כבר קרה.
"ותלכי כבר למקעקע שיסיים את הקעקוע הזה שיש לך על היד" דניאל ניסה לשנות נושא.
הקעקוע שנמשך מאמצע זרוע ימין שלי עד האצבע המורה והאגודל תמיד נראה ככתב סתרים לא מושלם.
הקעקוע נמצא איתי מגיל 17 הוא ממש לא גחמה של נערה שיכורה שנכנסה בטעות למכון קעקועים.
למרות שבדומה לשיכורים גם אני לא הייתי בדיוק בתודעה.
למעשה הוא נעשה כשהייתי מחוסרת הכרה במהלך ניתוח ראש ממושך והיווה סמל קבלה למועדון בו רוב החברים נושאים קעקועים זהים וסוד שווה.