יומו של הפקפה, חלק תשיעי, אחד לפני האחרון!

בעודה נישאת במרחבים אל הברזלון הקר והבודד ליחותיה של חן נתגלגלו אחת על השנייה. ליבה אדומה ורוטטת לוחשת בה כי העת להתעורר הגיעה, זמן רב מדי פחדה אך מסעה קרב לתומו, כמו כל שאר הסיפורים הלא גם סיפורה שלה זכאי לסוף שמח ולבטח תזכה בחסד האישה. אך הרטט נע בכל גופה וברגע נטול שלום מערבולת נוצרה, סובבת את הליבה, מקבלת מקרינתה גוון אבן חשמל, זועמת, מטביעה כל ספינת נפש התקרב דיה. מגיעה לה הסליחה, אחרי הסבל וההשפלה, הרי זו זכותה לקבל את חייה הישנים בלי הדאגות. נענשה בחנק המערבולת על טעויותיה וכעת עם מעט חמלה תצוף על המים. הנה היא יורדת מן הסוס וגולשת בגל מעמקים שחור אל מפתן הדלת, טעם מלח בפיה, כמעט וייבש גרונה בעצב מהסיכוי שלא יכופרו מעשיה. היא דפקה על הדלת ובהינף הידית התנפץ הגל, חושף בפני שושנה העומדת שלובת זרועות אף נוזל למעט לקצף תחרה לבן המסתיר את סכנות המסתרים מהם בא, שאף שוש לא תזהה לו ראתם. חן בירכה את שוש בברכת ערב טוב.

"ערביים." תיקנה האישה בסינר המקומח.

"ערביים." אמרה חן.

"מה רצונך חן? לא השפלתיני די?"

"באתי להתנצל."

"אם כך התנצלי, והניחי לי לחזור לעיסוקיי בשקט."

"בבקשה שוש, יודעת אני שאינך רוצה להקשיב, יודעת אני שאת זועמת על בעלך,"

"על בעלי?! איני זועמת על בעלי! אני זועמת עליך! אני מקוננת את הצדק אותו רמסת במגפיך!"

"אני יודעת, גם לי כאב על מותו של צדק, אולי אף יותר ממך. אך אחרי היממה שעברה עליי למדתי משהו חשוב, כה חשוב שאני בטוחה שתסלחי לי אם תשמעי אותו."

שוש הניחה את זרועותיה בצדדים, "המשיכי." קמטים סבבו את עיני חן, שוש מוכנה לשמוע לה.

"אומרת את כי רצחתי את הצדק. אך היום למדתי כי הצדק לא היה קיים, הוא ערפל בעינינו ונאמר כי הוא ענן קיץ. קחי את השמש הקדושה."

"חילול קודש."

"סליחה, שמש הינו שם. בידיה היו כל הכלים להוכיח את הצדק הטבעי, חכמה הייתה, וטובת לב, ובכל זאת מצאה עצמה עם פחית לגרונה,"

"פחית לגרון?" תמהה שוש.

"פחית לגרון." אוששה חן "ומדוע כך היה? כי הצדק לא אמתי, אך הכאב, הכאב קיים בנו, ועמו אנו מתמודדים בכינויים שונים." שוש הניפה זרועותיה בהכנעה וקראה

"ברור שיש כאב בעולם! אך יכולת למנוע כאב כה רב, את כאבי, את כאבו של דרור, אפילו את 'כאבך' שלך כפי שאת טוענת. אולי אינך אשמה על מות צדק אך פרצת את הכאב!"

"אך הכאב גם כך היה! לו הייתי מוסרת עדותך בטח היה נתפס דרור ביום אחר, בטח היה נשלח רוצח שכיר להורגו עקב כישלון השופט, מכאן ומכאן היית בוכה על בעלך."

"מניין לך לדעת?!"

"כי הכאב סובבנו, את ישי הוא סבב."

"מי הם האישים עליהם את מדברת?!"

"ישי הוא מכרי מהנחושת. כשלא חילל ערג לכלי בכאב ורק נגע בו וכאבי קור הרחוב היכו בו. לא משנה לאן הלך או היכן חמק חזה במו עיניו בכאב עד שהחליט לשאת אותו על גבו ולצעוד עמו כתיק מסע, מחלק מזון לאנשים הכואבים ובטח כואב הוא בעצמו."

"מדוע את מדברת על אנשים אלו? מה להם ולדרורי?! עזביני בשקט." זעמה שוש, וניגשה לסגור את הדלת, אך רגלה של חן הפריעה לה ופתחה מחדש.

"בבקשה שוש, יודעת אני כי כואב לך, אך יכול להפסיק לכאוב, ראי את הדבר."

"איזה דבר?"

"הדבר. ראי כיצד עינה עצמו על גדת הנהר במחשבה שהכלום לא יסלח לו. רק כשהבין שהכאב נובע מתוך עצמו למד כיצד לשחרר אותו."

"ומה אלו קשורים לסליחתך?!"

"אינך מבינה?!" אמרה חן עם אור בעיניים, תופסת את שוש בשתי ידיה.

"סליחתי לא משנה, אפילו הפקפה שדואג לאנשים יודע זאת, אינו מבקש סליחה על דבר שהרי כל הדברים סופם להיקבר בעפר!"

"הפקפה?!" שוש ניסתה להשתחרר מאחיזתה של חן, אך זו רק הצליחה לתפוס אותה בכתפיה.

"על תגלמי עיוורת שוש! אין את רואה?! את שולטת בחייך! את המלכה של מכאוביך!" חן שלפה את ההלם מכיסה, אותו הלם חשמלי שליווה אותה במסעותיה בעיר, אותו הלם אשר נזכרה בו בדרך נס. חן שמה אותו על גרונה של שוש המשותקת מפחד.

"חן!" בכתה שושנה.

"אל תבכי שוש, לו הלמתי בך תכאבי ובכל זאת, גם זה יפוג."

"ומה אם זיכרון הכאב? הוא, הוא עוד לנצח, אל תכאיבי לי חן, אני מתחננת."
בכתה לה שוש, מנסה להתפתל מתוך דברי השוטרת.

"גם אותו ניתן להפיג, ומכך יהיה לך אושר, אם לא תדושי בו, יעלם."

"את דוברת כאדם משוגע!" קראה שוש בתחינה קורעת קרביים.

"אינך מבינה, את כמו ילד קטן שלא יודע כאב אמתי מהו, ועבורך שוש חמדתי, מגיע לך לצמוח מעבר לקוטן זה."

"מה?" אמרה שוש מושכת נזלת באפה.

"את עוד תביני."

במילים אלו חן לחצה על הכפתור וזרם עבר בשוש, היא רעדה מספר רגעים ואז איבדה הכרתה. חן שחררה את שוש אל הרצפה והביטה על שלמות הרגע. שמי ערביים כתומים מלווים לשושנה בוהק מלאכים, כאילו האור נובע משערה הפזור על הרצפה. אכן רגע מושלם היה, אם לא היה בוהה בה הסוס העצום בחרוזי עיניו הצהובים. אך חן לא חששה ממנו, הוא לימדה כל שידע וכעת הייתה שווה לו. היא עלתה על גב הסוס, מותירה את שוש ההלומה על אדמת הקומה הראשונה.

"מה עשית?" שאל הפקפה בקול צנונים.

"סלחתי לשוש." ענתה לו חן בחיוך עצום "כעת, התוכל לקחתני בחזרה לביתי?"

"אם זו בקשתך."