יומו של הפקפה, חלק ראשון

היא הניחה את ידה על שערותיו, חוטים דקיקים כמו נארגו יחדו למגע רך ושחור כלַיל. חזהו היה שרירי מרוב שנים בהן התרוצץ חופשי. על אף גידיו, רגליו היו דקיקות, ארבעה מקלות חטובים עד לעצם שבקצותיהם פרסות שחורות אף הן. חן חשבה כמה משונה יצור זה, כשהייתה צעירה לקחו אותה הוריה שתחזה באחד מהם. היא זכרה את קטנות קומתו, כששאלה אותם מה הפשר ענו כי גידלוהו כל חייו בכלוב קטן מידות ועל כן אוויר פרח מבין ריאותיו ולבו קטן על מנת שיוכל להישאר בו ללא מכאוב. כשהביטה על אותן פרסות לבנות בת משפחת נח תהתה כיצד נראה הגמד שלפניה לו גודל ברחבי היער, היא תהתה אם גם היא בדירת משפחתה הקטנה לא זוכה לגדול כבת אדם, שמא ליבה יתכווץ גם הוא? אך במקום לשאול שאלות אלו רק קפצה על החי שסבב מוט מקושט בסרטים ורודים ולבנים שלוש פעמים לפני שנאלצה לרדת ממנו אחרת יקרוס מכובד משקלה. לעומתו, האחד שלפניה היה עצום, יותר משיכלה אי פעם לדמיין, עיניו הצהובות חדרו לתוכה. היא נגעה ברעמתו בזוג אצבעות והוא נשף אדי אוויר חם ללילה הקר ללא אנשים לידם, זנבו נע מצד לצד. הם עמדו בשקט מספר דקות נוספות, מבססים מגע וקשר כשלפתע הסוס אמר

"ובכן, המעוניינת הגברת ברכיבה?"

חן קפאה במקומה, וללא מילים גמגמה משפט חסר טעם

"תאלצי לסלוח לי גברתי, אוזניי אינן מה שהיו בימי כסייח, אנא דברי בחוזקה."

על אף עצתו, חן חזרה לגמגם לעצמה, כמו אישה מטורפת שחלומותיה הפרועים ביותר התגשמו.

"ממש ברורה, כשקיפות תכשיט. אני מניח שבני האדם כבר שכחו את נימוסיהם ביער."

רטן הסוס והחל נוקש בפרסותיו על הכביש. הוא הלך מספר צעדים כשחן חזרה לחושיה וצרחה

"עצור!" הסוס אכן עצר.

"חזור אליי!" הסוס בשנית עשה כמצוותה וכניגש אליה נשאל

"מה? מה אתה?"

"נדמה לי כי חי, ואת?"

"חיה כמוך. אמור לי, ממתי סוסים יודעים לדבר?"

"שמא קפצת מגג בזמן האחרון וזה ריסק את גולגולתך? אף סוס אינו יודע לדבר, לשונם ארוכה מדי ושפתיהם רפויות."

"אינך סוס?"

"מדוע שאהיה סוס? האם שמעת אי פעם על סוס מדבר?"

"אם אינך סוס מה מינך?"

"אני? אני הפָּקַפָּה."

"ומניין שם זה?"

"לו ידעתי הייתי מספר, אך בניגוד לכם האנשים שמי לא ניתן ופורש לי על ידי הוריי. שם זה נתנה לי החברה, בצעירותי נהגתי להסתובב בין כפרים עתירי דגן, מודה אני כי הייתי בעל דם חם וכשהגעתי נאלצו התושבים להסתתר אחרת הייתי לוקחם לרכיבה. על כן כששמעו צליל פרסותיי, בפי הכל מילה זו צצה, 'הפקפה'. שם מעט טפשי לטעמי אך מי זכאי לשנות אותו?"

"מה כבר עשית שרכשת לעצמך כינוי אזהרה וגנאי שכזה?"

"על יכולות רגליי למדתי מיד, אהבתי לרוץ ונהגתי להסתובב בין הדגנים כה מהר עד שאלו נשרפו ירוקים ללא הזדמנות להבשיל. לא ידעתי שזהו מזון התושבים אז הם החלו תוקפים אותי בדחלילים ומלכודות מתכת שנועדו לתפוס רגליי. אך אלו נשרפו יחד עם החיטה ואלו נשברו בצעדיי עליהן. זעמתי על ניסיונות אלו ובחרתי לנקום, מדי יום הייתי לוקח בין שיניי את אחד הגברים או הנשים, אישית העדפתי את התינוקות כי לא צרחו. נתתי להם לרכוב עליי, בלי חזור, חייהם השתנו לנצח."

"ואתה הצעת לי לרכב עליך?!" חן התקדמה זוג צעדים אחורה במישוש אחר אקדחה אך ויתרה על החיפוש ובמקום ברחה. היא רצה לאורך רחוב שלם, פנסי הלילה המאירים בצהוב חושפים אותה ומסתירים בחזרה כששבה לצלליות על המדרכה. מגדלי הזכוכית של השכונה התנשאו מעליה, כמו שליטים אדירים הקובעים גורל אדם, והיא נותרה במצב תודעה זה של הבריחה. מוחה לא הצליח לעכל את ההתרחשות, הנה היא בורחת מצרה אחת רק כדי שאחרת תבוא. חן נח לא שמה לב שנכנסה לצרתה השלישית. היא התנגשה בסוס שהופיע משום מקום, הפקפה העיף עליה מבט קצר וטען שאין ממה לדאוג.

"אמר הפושע."

"שחזר בתשובה. אחרי שבגרתי מעט הבנתי את טעותי, בחרתי להפסיק לגדול ובמקום להשקיע את זמני בתיקון חטאיי הרבים. האנשים שנאו אותי אך ידעתי כי בזמן אחר, במקום לא ידוע; שם איני מוכר ושם אוכל להועיל. מאז, כל שנה, ביום הראשון של החודש השלישי אני פוגש אדם המטייל בדרכים ולמשך יממה עושה כמצוותו, התרבות חוקתי ובחירתי אקראית, אני עוזר לאדם, ובהליכתך כפופת העורף נראית לרגע כאדם הזקוק לעזרה."

"ובכן, עליי להגיע בחזרה לדירתי, ובקור שכזה גם מעילי המצופה פרווה לא יעזור יותר מדי. שמא נסיעה בסוס מהירה דיה?"

"דהירת הסוס לאו דווקא, אך מסע עם הפקפה אינו מסע בסוס."

עלתה חן על גבו ללא אוכף ורצועות, מחזיקה בשערות הרעמה בידיה וברגליה שומרת על הצדדים שלא תחליק. הפקפה רץ. השניים נעו כה מהר שחן חשה כאילו מעייה נותרו מאחור יחד עם תכולת קיבתה. הם נעו ברחובות ובשדרות, חולפים את הגשר מעל לנחל חוצה העיר ומדלגים בקלילות ממדרכה אחת לשנייה תוך קיפוץ מעל מכוניות שלא חזו ביצור השחור. ברגעי הנסיעה האחרונים חן ראתה את פתח הבניין בו גרה אך הסוס המשיך במסעו מקפץ לעבר גגון מפוספס של מסעדה וזה משמש לו מקפצה כדי להגיע לאדן חלון אחד ממנו נע לאדן הקומה מעליה כמו עז הרים. בזוג רגעים נכנס הסוס דרך הזגוגית הגדולה בסלון שלה ובהלם נפלה על הרצפה, מאבדת הכרתה.

כשהתעוררה מצאה עצמה חן נח על הספה במרכז החדר, למרות שזכרה מעבר דרך החלון הוא נותר שלם וידיה בלי זגוגית אחת ואף ללא חתך מדמם. היא ניסתה להרים את ראשה אך זה הטיל עליה סחרחורת והיא מצאה עצמה חוזרת לשכב. היא תהתה אם הכל היה חלום שנוצר עקב כדור שלקחה קודם אלא שאז שמעה רעש פרסות סוס בחדר סמוך. בהליכה עקומה חן הגיעה למטבח שם מצאה את הסוס לוגם מים מתוך קערת מתכת שהונחה על השולחן, בזיכרונה ידעה שאין שברשותה קערות מתכת. הפקפה הפסיק את גמיעתו ושאל אותה

"ובכן גברת, התרצי דבר נוסף?"

"כי תסתלק."

"מדוע כך?"

"מדוע לך לנבור בפח האשפה שבמוחי כשאתה יכול לצאת לבית התמחוי?"

"עבורי זו מסורת."

"ועבורי זה כאב ראש."

"ובכל זאת,"

"בכל זאת מה?"

"מדוע שלא תספרי לי סיפור, ממרום שנותיי גיליתי שאלו יכולים לשפר את המצב. כשהייתי צעיר עוד לא דבקה בי צורה זו, הייתי טס כנשר מעל לעיירות וסובב בביוב העירוני כחולדה ובכל מקום בו הלכתי אפילו אם לא דיברתי שמעתי אחרים דוברים שפתם ומשאם נשמט מהם."

"אני משוכנעת כי ימים אלו היו נהדרים עבורך, אך אין אני רוצה לנהל שיחה כרגע. הנח לי לחקור את עומק מרתי השחורה, בבדידות, כבת אדם."

"מרתך השחורה אינה אלא תיאור מסולסל בקצוות. הבנתי כי אינך חובבת שיחת אדם, אך איני אדם. גם אם אנשים יכולים ללכת ולשגר את סיפורך בחוצות הרי שעד סוף היום אעלם לשנה תמימה ואתגלה מחדש במקום אחר, מה הסיכוי שיכירו אותך?"

"אך שפתיך חזקות כשפתי אדם ולשונך קצרה דיה, כל אלו מספיקים כדי שאשתוק."

חן הוציאה בקבוק מלא משקה ורדרד אותו לקחה חזרה לסלון ולגמה לגימה ארוכה.

"מנסה לכסות שחור בוורוד?"

"גולש כמו רוטב על עוגה."

"עוגה שרופה לא תמתיק."

"אך אינה שרופה."

"ובעלת סוכר?"

"כהרים."

"הגברת מובנת, אניח לך לטבוע." ניגש הפקפה לצד הספה וישב אף הוא בתנוחתו המגושמת. "בטוחה את כי אינך רוצה חבל הצלה?"

זרקה חן את הבקבוק הוורוד על קיר החדר ולקחה את מעילה הנח על כיסא.

"בדמותך אולי זהה אתה לסוס, אך קולך כנקר. אם אינך עומד להניח לי, אקח את התענוג ואצא לבד!" על כן נעלה חן את הסוס בדירתה. היא ירדה במעלית כשמישוש הכיס האחורי חשף כי שכחה את האקדח בדירה. היא נאנחה בזעם אך ויתרה על החזרה רק כדי להתרחק ממנו, במקום בחרה להסתפק בַּהַלם החשמלי שמצאה בכיס המעיל. היא הגיעה למבואה המוארת באור זהוב ולא ענתה לאיחול השומר בכניסה כי יעבור עליה לילה טוב, במקום נעצה בו מבט רצחני ויצאה אל הקור.

היא הלכה בדממה וברוגע, רק דרך זו נותרה לה לשימור השפיות. אחרי מאורעות הימים האחרונים התנפצה השוטרת לאלפי רסיסים ולא נותר לה דבר מלבד ליקוטם, בשקט. חן ניסתה להגות תשובה לשושנה אך המילים חמקו מפיה, ככל הנראה יכלה רק לשתוק, אולי זהו המצב הראוי, שלא תאמר דבר. היא ניסתה לשמור על קור רוחה עוד משהייתה ילדה קטנה, תכונה זו הייתה בה כמו מילה שהגייתה השתבשה בלשון העולל שלמרות תיקונים חוזרים ונשנים מידי אנשים אחרים הוא דבק בו ושמר על אופנו כתזכורת לחיים שלווים. מעבר לכך, נדמה היה כי בעיר שכזו אף אחד לא טרח לתקן את חן נח, לטעמה השתיקה הייתה הדרך הנכונה. היא המשיכה לנסות לאגד מילים לשוש, ממשיכה לוותר, אלא שאז נתקלה בסוס בשנית.

"אמור לי, שמא זכוכיות החלון דרכו קפצת נאחזו בך וכעת דמך זולג? אחרת למה שתפנה אליי?"

"אומנם הזכוכית עוד שלמה, אך בחרתי לנסות ולשכנע אותך פעם נוספת."

"כיצד הזכוכית שלמה?! תראה לי את פניך!" חן מיששה את היצור המופלא אך אף זכוכית לא צצה.

"הזכוכית שבורה כמו שסוסים מדברים."

"אך הם לא."

"איני מאמין! הקשבת לי!"

"שעשועי לשונך כמו צמר פלדה לאוזניי."

"חדלי, בואי, עלי על גבי, תני ואקחך לנסיעה נוספת, אם בסופה תבחרי שלא לדבר תינָּטשי סופית."

"נהדר!" קראה חן עם שביב אור בעיניה. השוטרת עלתה על הסוס עם צליל פרסותיו נעות מהר על הכביש. הם נסעו בין הרחובות בלי מבט אחד לעברם עד שהכבישים נעלמו ונותר רק חול. כשהגיעו ללב המדבר ירדה חן שכבר התרגלה לבחילה ובהתה בסביבה. הם עמדו לפני שביל צר, רוחבו כרוחב אדם, כה קצר היה שחן יכלה לגמוע אותו בשני צעדים והנה עליו ארבעה סימנים של כפות רגליים הולכות. הכוכבים מעל נצצו והפקפה החל בסיפורו