יומו של הפקפה, חלק חמישי (פרק ב')

'הנקודה? אתה לוקח אותי למתחם קליעה למטרה? דבר ברור.'

'אבל למה שאהרוס את ההפתעה?' תוך רגע קפצתי לגגון מסעדה ולאדן חלון, עולה קומה אחר קומה עד שבתנועה חדה קפצתי מהקומה האחרונה של גורד שחקים, חציתי במעוף רחוב שלם, והגעתי דרכו לגג הבניין הגבוה ביותר בשכונת הזכוכית, אזור שטוח שחשף את כל העולם מולנו. רוח מזרח צלפה בנו מההרים ובמרחק חזינו בגלים אדירים מתנפצים על מחסום החוף המערבי. תחת הרוח כובעו של ישי החליק ממנו וכמעט נפל לרחוב כשבצורת קוף ארך רגל לפתתי בו והחזרתיו לבעליו.

'איזו רוח חזקה, וקרה, מדוע שלא נחזור למסיבה? נתחכך בחום החוגגים.'

'איני מספיק?'

'אתקן, נתחכך בחום אנושי.'

ראיתי את ישי המקומט לצורת כדור בעל כתפיים רועדות ותיקו עוד לגבו, אז הפכתי לזאב רך פרווה והענקתי לו מחסום מהמזרח.

'אני יודע שאין זה מקום נעים, אך המתן עוד רגעים ספורים, מבטיח אני שיש לביקור זה סיבה.'

ואכן הייתה אחת, ישבנו שם עוד מספר רגעים, אני מניח ראשי על כפותיי וישי נושף הבל חם לידיו הקרחוניות, כשהחמה יצאה מאחורי ההרים. החום אפשר לישי לנטוש את ההבל וחזרתי לשבת לידו בצורתי החביבה, הרגשתי את ידו מחבקת אותי כמו אדם החובק כתף חברו בתמונת קבוצה ובהינו קדימה. העיגול הבוהק שידר צבעים כתומים וורודים שמילאו את החלל, הזגוגיות שבחלונות שעד עכשיו הסתתרו בחושך הליל התמלאו אף הן בצבעים החמים והקרים ופיזרו אותם אל שכנותיהן, מאדירות יחדו את כל השכונה בצבעי זריחה, כל חלון נראה כמו אבן חן ענקית, אודם, חשמל, אחלמה.

'איזה רהב.' אמר בלחש ישי, חיוך קל על פניו ומראהו כמראה אדם שפגש באלוהיו. 'איני יכול לדמיין אף אדם אחד החש ברע תחת זריחה זו.'

'אכן חלום מתוק, ובכל זאת חלום בלבד.'

החושך שעד עכשיו עמעם את החלונות נעלם והאור חשף את כל אחת מדירות שכונת הזכוכית. בבניין מולנו היו זוג צלליות שחורות.

'מה אלו?' שאל ישי.

'עד כמה ששונא אני לבקש זאת, אמור לי אתה.' ישי ראה זאת, אישה ששדיה לחוצים לחלון וגבר מאחוריה פשוט מכנסיים, בפי כל האחד מקטרת המשמשת לסמים וביד האישה כוס יין חצי שבורה, כנראה שנזרקה מקודם על מישהו, למרות שכעת אין היא מתביישת להחזיקה.

'אתה כה גס לפעמים. אין זה תפקידנו לצפות בהם.' ישי פנה לפינה המערבית, אלא שבבניין קרוב הוא חזה בזוג גברים, אחד מהם ישב בחיק השני ונשק לחברו כשאישה מרוחת כחל התפרצה לדירה ובצעדים ספורים שיספה את גרון המחבק, דמו שוטף את חברו.

'שהשמיים ירחמו עליו.' קרא ישי בגועל והלך לצד דרום. איש עמד על מרפסת בחליפת עסקים ועם זרועות פשוטות. ישי קרא לו שיחזור לתיבת הזכוכית שלו, האיש חייך לישי ובנפנוף שלום קפץ למותו.

'מה קורה עם אנשים אלו?' קרא ישי בעודו פונה צפונה. הפעם לא ראה דבר. רק את השתקפות פניו נטולי השינה צופים בו במבט מלא אימה מהחלונות תחתיו.

'לצערי אין מה לעשות, גם בעולם זה המושלם, עם בתים העשויים אבני חן, אנשים עוד חשים בסבל, חלקם מנסים להתמודד עם זאת בפתרונות רגעיים, חלקם שוכחים משקיפות הזגוגיות ונותנים צרותיהם לעולם עד שאלו חוזרות לעקצן, חלקם מעדיפים למות לפני שיאמרו שרע להם. צרות יש גם לאנשי הזכוכית. רחמי נשלחים לאלו מהם המתעלמים.'

ישי הסתובב מבבואתו והסתכל עלי בעיני ילד שברח מבית הוריו, הוא חיבק את צווארי

'תאלץ לסלוח לי.' הוא אמר, כמעט נחנק מדמעות שצצו בגרונו 'עדיין קר, ואני זקוק למעט חום.'
חזרתי לצורת קוף וחיבקתי את ישי בחזרה.

'זה בסדר ישי, אני מבטיח לעזור.' ישי שחרר אותי מחיבוקו ואמר בניגוב אף קל

'ובכן, האמת היא שרבתי עם הוריי, וברחתי מהבית, חשבתי לחיות ברחובות אבל, איני חושק בכך, אין לי רעיון טוב מזה.'

הוא התיישב על הרצפה וישבתי גם אני.

'ומדוע רבת עם הוריך?'

'לפני מספר שנים ליום הולדתי השלושה-עשר סבי נתן לי בירושה חליל שאבי דחה.' ישי שלח ידו לתיק והוציא ממנו צינור כסוף ומבריק, הוא נראה כאילו רק אתמול סיימו להרכיבו.

'החליל הזה היה במשפחתנו דורות רבים, מסב לנכד, מדוד לאשת אחיין, נדמה כאילו הוא היה בבריאת העולם ומאז שרד, קרוב מת וקרוב נולד, והחליל מנגן לו שירי ערש. אבי ויתר עליו במחשבה שהוא לא יותר מכלי טיפשי, הוא ראה היכן הנגנים שוהים, בתי נשים, בתי שיכר, כל מקום חוץ מבית משפחתם. בעוד שהם מעודדים את כל העולם לחמלה משקם גווע ברעב.

לכן, כשסיפרתי לו מספר שנים אחר כך שברצוני להיות נגן הוא רתח מזעם, הוא חשב שמגיע לי עתיד יותר טוב מזה שהכלי הציע, אבל זה יותר מהחליל, זה סבי שברח, זו דודתי שרה לי שירי ערש, לא רציתי לתת לכל העבר להיעלם בגלל גחמה של איש אחד. אבל הוא אבי, אז איך אוכל לסרב לבקשתו? בחרתי לברוח כדי שלא אשמע ממנו מצווה להתיך את המתכת לבניית ברזלון משל עצמי כשאמי תפסני בלילה, היא קראה לו בבכי והוא ציווה כי ברגע שאצא מן הדלת איני בנו. אז, יצאתי, הלכתי ברחוב, ואז, נתקלתי בך.' חיוך עלה על פני הילד המאושר.
'רוצה אתה לשמוע את האמת?' שאלתיו.

'ממתי דובר אתה אמת?' שאל בחזרה, וצחק מהבדיחה של עצמו, הצטרפתי אליו

'האמת היא, כי שמעתי סיפורים גרועים מכך.' הוא ניסה לכלוא צחוקו, אך הוא פרץ, מגחך, מתפקע, בוער באש הצליל המתגלגל וקוף כמו נשפך על הרצפה וצווח לידו. אחרי מחצית שעה נרגעו מעט רעשינו כשבטנו של ישי קרקרה. ידענו לאן בשעה הזו אנחנו יכולים ללכת בלי שיזרקו אותו לרחוב.

יצאנו למסע האחרון שלנו יחד שבסופו ישי נכנס בדלת בית תמחוי גועלי בכיכר הברזל עם נמייה לידו, ברור שאף אחד לא טרח לגרש אותו. הוא לקח ביצה רקובה וירקות שקמלו מזמן ושיחק במזלג תוך שתהה עד כמה תאבונו חזק. כדי לשמר את האשליה עזרתי לו וכרסמתי בביצה הרקובה, כשליד השולחן מולנו התיישבה נערה צעירה. היה לה שיער ורוד בוהק, כובע צמר וכפפות עבות שכיסו את ידיה, גם היא משחקת בצלחת עם פרוסות גבינה יבשה ומלוחה, כנראה משום שאלו נדמו כדבר היחיד שאכיל במקום. חזרתי להתרכז בביצתי כששמעתי את מזלגו של ישי חדל בחריקה על הצלחת, הסתכלתי עליו וראיתי כי הביט סמוק לחיים בנערה ורודת השיער. דחפתי בכתפו ואמרתי לו לגשת אליה, בהתחלה הוא הכחיש את רגשותיו אלא שהפעם הוא התאפס תוך רגע והעביר את מגשו לצידה, אני נשארתי בשולחני, מכרסם בביצה, מקשיב.

הוא ביקש כי תעביר את המלח והיא נענתה בשמחה, הוא שאל מהיכן הגיעה ואמרה כי הסתובבה באזור כבר כמה שנים. אחרי שהתעטשה ישי הַגביר מיד הציע לה ממחטה וחיטט בתיקו בקוצר רוח עם הנערה מעיפה מבט מעבר לכתפו. היא שמה לב לחליל וציינה כמה הוא מקסים כשחשפה את סיבתה האמתית לביקור במוסד המזוויע הזה. היא שמה לב שהעירייה מתעלמת לחלוטין מאזור שכונות המתכת ושעקב כך המקום מנהל את עצמו, על כן חשבה לרכוש את בית התמחוי מקהילת שכונות המתכת הענייה ולהפכו למוסד מעט יותר רווחי, תוך שימור צביונו הנותן. כשישי שאל כיצד קשור לכך החליל היא צחקה והוא חייך במבוכה, היא סיפרה שהם יזדקקו לנגנים, וחלילן לא יזיק. השניים לחצו ידיים מיד וישי העיף אליי מבט מאושר. בשאר היום הנערה ששמה סיפן התלוותה לטיולנו ובעצתה ביצענו את הקניות הראשונות לקראת בית התמחוי החדש, בגאווה פצועה אף שימשתי בהמת משא. כשהגיע הערב לקחה סיפן את ישי לביתה הנוכחי בשכונת השיש, הוא חבק פעם אחרונה לצווארי ואחרי שביליתי מספר שעות שומר על הבית הגיעה שעת חצות ועזבתי.

מדי פעם חזרתי לשכונת המתכת כיתוש או כצרעה והסתכלתי על המוסד שמולנו תוך שצימח קומה שנייה ושלישית. ובכל פעם ראיתי את השניים."

הפקפה לקח את חן עד לחלון הבניין שעוד שימש בית תמחוי בקומתו הראשונה, היא ראתה אישה צעירה בעלת שיער ורוד מגישה מזון בזמן שמי שככל הנראה הייתה סבתה בעלת השיער האסוף מתחת למצנפת הסתכלה על נדיבותה. על הנשים הסתכל כל הזמן הזמר הראשי של הלהקה, איש זקן וחרוש קמטים ולגופו רתום חליל כסוף ומלא ברק. כשסיים את שירו בברכת שלום ותקווה לכולם ירד הזקן מהבמה וצרח לאישה מחלקת המזון שהירקות שלה מסריחים את כל הקומה, היא בתגובה אמרה לו שרק בטשטוש שנוצר ללקוחות מהריח הם יכולים בכלל להקשיב לנגינה שלו. השניים חלקו צחוק גדול וכל אחד חזר למקומו. הם לא הספיקו לראות את השוטרת הנישאת על סוס מחוץ לשכונת המתכת שהורחבו דרכי הכניסה אליה והם דוהרים אל שכונות השיש.

הפקפה רץ מדרך השכונה הגדולה עד שעבר את הכביש הראשי והם מצאו עצמם בשכונת השיש שליד החוף. חן רכשה לעצמה זוג מאפים מטוגנים כי עלה בה הרעב עם ריח המזון בבית התמחוי והשניים צעדו לאורך הים, חן נוגסת במאפה אחד ואז במאפה שני.

"אז מה דעתך?" שאלה הפקפה. חן בלעה במהירות פיסת מאפה זהוב ושיתפה בתחושותיה