יומו של הפקפה, חלק חמישי (פרק א')

הפכתי לדבורה ושנינו עלינו לקומה הגבוהה באזור. כשמצאנו פינה מלאה שטח הפכתי צורתי לאחת מאותן אנפות ענק שטסות מעל למדבר בדרכן למים וישי קפץ עליי. טסנו עד לכיכר הנחושת הרחוקה וכבר ממעוף הציפור ראינו אורות מהבהבים שהפיקו פנסים ישנים וקטנים מצופים שקיות צבעוניות.

'מוזר, איני זוכר מסיבה שכזו אי פעם מתרחשת בכיכר הנחושת, איני זוכר בכלל מסיבה מתרחשת בשכונות המתכת.'

'אם אינך מכיר מסיבה זו צפויה לך הפתעה.' עיניו של ישי התעגלו וסומק עלה בלחייו, אלא שאז חסם פיו לכמה רגעים.

'בוא ונרד כבר, לפני שקיבתי תעלה על סקרנותי.'

עשיתי כמצוות ישי ותוך רגע היינו בשוליים החיצוניים של כיכר הנחושת, צופים במחזה. בכיכר כולם הצטופפו כבימות העיר העתיקה, רוקדים. ככל נשף הריקוד היה קבוע, גבר לוקח אישה ביד, נושק, הם נעים מספר צעדים והנה הוא מוצא לו אישה אחרת, אך משהו מוזר היה בנשף זה. הגברים היו לבושים בצורה משונה, מכנסיים הדומים למחויטים הורכבו מקרטונים דקיקים שהודבקו, לכל איש כובע גלילי העשוי אותו קרטון. מעילם דמה מעט לכרים ישנים שנלעסו עד שהתרככו לצורה מתאימה ובדש אותם מעילי כריות שנזרקו אחרי שהתמלאו חורי סיגריות וכתמי שתייה היה לו פרח שלא היה יותר מקליפת פרי שעוצבה לצורת ורד. בגדי הנשים היו משונים אף יותר, שמלות טלאים של נייר בועות ועטיפות בקבוקים ומעליהן מעילון מדגלונים שגנבו מרחובות שכונות השיש. אך לצד הזבל הן נצצו בשרשרות אטבים, צמידים מפחיות צבעוניות של מלונים ושזיפים שפינותיהן החדות שויפו ולראשן קישוטים מצלחות לשימוש חד פעמי שנחתכו לצורת מניפת נוצות של טווס לבקן. אך מוזרות מכל היו המסכות לפרצופי האנשים, מסכות המכסות מחצית מפניהם והן הדבר הטוב היחיד בתלבושתם, הדבר היחיד לו נחסך כסף לקנייה מבעוד מועד מאחת משכונות השיש."

"אכן מוזרים, אנשי אשפתות." אמרה חן לסוסה "ומה נעשָה שם בכלל?"

"גם ישי שאלני זאת, עניתי כי זוהי מסיבה, נשף חסרי הבית. באחד מימיי המתורבתים פגשתי תושב שכונת שיש שלימים נהיה חבר טוב לי והוא שיתפני במסיבה הנערכת על יומי. כל שנה אלו שאפילו כסף לברזלונים לא הצליחו למצוא, מלקטים אשפה וגונבים עזרים עבור תחפושות. בעזרתם הם מדמים תמונה כמו של חיי היום יום במגדלי הזכוכית, צוחקים ומחריפים דעתם כמו הדרים בהם.

'רוחות המזל אינן נושבות על פניך חברי,' טען לפניי ישי אחרי שירד וליטף צווארי 'זהו הניסיון השני ועודך נכשל. מדוע שנדבר על בעיותיי המומצאות כשאף החלשים בחברה מסרבים להודות בהן? הבט, קבוצת הנשים שם הלוגמות שיכר צהוב בטח עוסקות בליקוט בקבוקי פיקדון, וזוג הגברים היושבים בפינה? אפילו מרחוק קולטים את קלקול הקיבה שאחד מהם חש, כנראה ממאכלי בית התמחוי, ועל אף זאת הם בוחרים לשאת זאת באושר.' חיוך קל עלה על שפתיי בידיעה כי רוחות מערב ימי עוד על פני.

'הבט אתה ישי, ראית את הנשים והגברים, אך הסתכל מקרוב, הסתכל לעומק, הסתכל בדקויות וראה במציאות.'

'אני רואה, בטח כוונתך לשמחה הרבה, נכון? ציפיתי למעט יותר הידוק חלציים.'

ישי לא טעה, על אף שמו נשף זה דמה יותר למפגש פריצות, גברים הניגשים לנשוק כפות נשים ומוצאים עצמם מוצצים אצבעותיהן, נשים השמות ידיים על אגן הגברים, הנה רק עבר רגע מתחילת ריקוד חדש וכבר ארבעים זוגות נופלים לרצפה בתשוקה ומתמזמזים זה בתוך זה. אולי היה זה הכוהל הרב ואולי ההבנה כי במקום שכזה אין טעם בחוטי מחוכים הנרקבים מאחורי חנויות לבוש אך אלו לא עניינוני, ישי לא טעה אך גם לא צדק.

'ובכן, יפה כי עיניך לא לקויות, אך לא לכך התכוונתי, הבט אל הקהל, כיצד זוהי אינה עוד מסיבה?'

'לצערי עיניי אינן חדות כנץ לשונך, אמרתי לך מה קולטות הן. חגיגה ומכאוב בטן ומגע עור.'

'כיצד שכחתי? סלח לי, פרחו מזיכרוני גבולות ראיית האדם, בוא נרד ואני כבר אדגים לך את סוד בריחה זו מהדאגות כפי שאתה קורא לה. אך עליך להראות בהתאם.'

ישי לחץ על בגדיו, מגן 'שאתפשט מולך?! ובפני כל האנשים בכיכר?! שמע לרעיוני, השתנה לתרנגולת וכנס לתיקי. אתחפש למוכר משכונות השיש בדרכו לשוק ואתה לי מרכולת.'

'אתם האנשים, מלאי הפתעות וידע.' ציינתי באושר ושיניתי צורתי לתרנגולת שמנה כתומת נוצות

'אכן סחורה משובחת.' השתעשע ישי.

'ושוויה כלול שלם.' בגאווה קרקרתי קרקור שהתערבב עם צחוק הילד המוזר שאנשים תהו לפשר גיחוכו באמצע הרחוב. כשהבין כי כולם צופים בו ישי כבש חיוכו, הצל עיניו בכובעו דק השוליים ונכנס לקהל כמו לסופת שלגים.

הסתובבנו סביב סביב, ישי ממתין שאמצא את מה שאני מחפש, מדי פעם לוגמים שיכר, ישי גונב כוס ונותן לי שארית משקה שאינו מרווה כשלפתע בעומדנו ליד המרכז חזינו בזוג הרוקד בתשוקה והכל צופים בו. מיד קראתי לישי בהתרגשות שהרגע הגיע, שיביט על יד ימין של האישה במלמלה הישנה. היא נעה בעדינות, החלה על כתף שותפה, מביטה לעיניו, ובחיוך יורדת בחלקלקות מינית לאגן. כל הצופה היה רואה בעמעום שיכר זוג מאוהב אך לפתע, זה קרה, מצמוץ עיניים היה מחמיץ את המאורע, יד ימין האישה החליקה לכיס הרופף במכנס הגבר ושלפה את ארנקו אותו זרקה לרצפה והסתירה תחת רגלה לשארית הריקוד שנגמר תוך כמה רגעים.

'אז, הראית?'

'ראיתי, ועיניי נפקחו אף יותר' אמר ישי לנוכח ההפתעה 'מדוע עשתה זו? מהיכן לחסר בית ארנק? לא, זהו בטח אחד יחיד, נכון?'

'אמור לי אתה.'

ישי הרים ראשו מהתרנגולת וצפה סביב, הנה גבר נתקל באישה ומגרש לה תכשיט שנצץ מעט יותר מחרוזי פחיות, והנה שלושה חברים מתקילים גבר עם מסכה נוצצת ביותר בשביל שחברתם הרביעית תציע לו עזרה ותיקח שטרות ממעילו אותו איבקה בידיה.

'גנבים.' אמר ישי בתדהמה 'זהו נשף גנבים.'

'אל תגזים, בוא נצא מהקהל לפני שתאמר כי אלו אף רוצחים.'

'צודק, גם עדיף שנתרחק לפני שיראו תרנגולת כה יקרה נחה בתיק.' הוא אמר אוחז בי קרוב לצד גופו תוך שיצאנו בחזרה לפינה בה נחתנו.

'אפילו מכאן רואים זאת! כיצד?!"

'כעת שאתה יודע מה לחפש אתה מוצא אותו.'

'ברור שכך, אז מה מוסר ההשכל? לך שדוד במלמלות ומעילים?'

'ראשית למוסר נשום, שלא אמשיך טיולנו עם גופת חנק.' ישי נשם שתי נשימות רועדות ואמר

'אך, אך למה? מה הפשר? שאיני בטוח כאן ברחובות? חשבתי שעוד נותרה מעט אחווה בין תושבי שכונות המתכת אך כעת אני רואה שאף אדם לא בטוח בגשרים התלויים.' הוא שם יד על מצחו בפחד כששיניתי לצורתי האהובה בשחרחרותה והרגעתיו

'אל חשש, אחוות הברזלונים עוד על קנה. נכון סיפרתי לך על חברי משכונת השיש?'

'כן.' אמר ישי, עודו המום קלות.

'ובכן, לא סתם סיפר לי שכל שנה יש נשף חסרי בית. הוא שיתף איך יצא לפני שנה לנשף בתחפושת אחרי ששמע כי זוהי החגיגה הטובה בעולם, מלאה בפריצות נפש ופריצות דעת המשומרת טוב בשיכר. אך כשהגיע, נגנב לו כספו בו עמד לקנות מאפה מטוגן לטיפול בחמרמורת שאחרי.'

'ומה ענייני במחסור חברך בבצק?'

'לא הבנת? ידיד אחד מבין רבים, לא רק חסרי בית אלא גם עשירים בתחפושת באים, מצליחים בפעם היחידה בשנה להתעלם מכל גינוניהם בלי שישפטום. אותם חסרי בית חכמים דיברו ביניהם על צרותיהם ורק מרגע שהודו בסבלם הצליחו להגות תכנית זו של כיוס ליום אחד. אף יש כאן כפל התחכמות, הרי ברור שלא יכלאו, איזה עשיר יודה בצרתו כי ארנקו נגנב במהלך הילולת שיכורים של חסרי בית מכוסים באשפה?'

ישי יצא מפחדיו, אך כעס

'יודע מה? הנה, צדקת, אלו חסרי בית עם שכל על הכתפיים, אך ברור שהעשיר לא יודה בצרותיו, ברשותו די כסף להתעלם מהן. לכל ארנק ניתן לרכוש העתק, מכל צמיד יש מאות, למי אכפת מאסופת שטרות עם יש לך כספת שאפילו הלקט, הפאה והשכחה שבשטרותיה שווים יותר מכל הכיכר ותושביה הקבועים. אף יותר מכך, ברגע שהם מתעלמים מצרות העניים ושומרים לעצמם את התרומות נעלם צערם וסבלם פג, עם שמרון הכסף נשמר חיוך על שפתיים.'

'עדיין בוחר אתה שלא לשתף בצרותיך? מדוע, בגלל קומץ עשירים במגדלי זכוכית? בוא, עלה על גבי ואוכיח לך אחת ולתמיד כי אתה טועה, בתנאי שאתה מוכן.' ישי שקע במחשבות.

'מצד אחד מעט נמאס לי מצדקנותך, אך הבאת אותי למסיבה, ואני סקרן אם תוכל להביא לי הנאה אף יותר מכך.' צהלתי

'אז למה אנו ממתינים? בוא ועלה כבר.'

'בסדר, תמיד אתה כה עקשן?'

'אין זו אשמתי, אמי הייתה פרד ואבי מחולל ניסים.' ישי צחק ואחרי מסע קצר בשמיים ודהירה מעט ארוכה יותר באדמה הגענו לשכונת הזכוכית מלאת היוקר בשעה הקודמת לזריחת השמש. אחרי דקת מנוחה של צעידה ברחובות שאלתי

'מוכן לקפיצה?' ישי לא ענה כי חסם את פיו בעודו הופך ירקרק יותר ויותר, אך לבסוף השתלט על עצמו והגיב

'האמת היא שלא כל כך, נוכל לנוח דקה נוספת?'

'מצטער חברי, עלינו להגיע לנקודה לפני שמאוחר מדי.'

'הנקודה? אתה לוקח אותי למתחם קליעה למטרה? דבר ברור.'

'אבל למה שאהרוס את ההפתעה?'