יום הזיכרון שלי – סיפור אמיתי

השעה 20:00 – צפירה ! אותה צפירה כמו כל שנה , אותה צפירה שמכאיבה בלב ! שמזכירה אותך רוני שלנו ! היית רק בן 19 וכבר הלכת ….
אני צריכה להגיד לך על הרבה דברים תודה …. וסליחה :
תודה שעזבת הכל בגיל 18 והגנת על המולדת ,
תודה שוויתרת על החלומות שלך כדי שלי תהיה מציאות ,
תודה על שברגע האמת לא ברחת ,
תודה שברגע האמת נלחמת ! ,
תודה שעזבת את הכל !
תודה על הדבר הכי יקר שנתת ללא תמורה , ללא תנאים ועם המון גאווה !
תודה שהקרבת את החיים שלך בשבילי ….
סליחה שנשארת לנצח אותו חייל בן 19 שלא זכה להיות בן 20 ,
סליחה שלא הספקת להקים בית ומשפחה ,
שאף אחד לא יקרא לך אבא וסבא ,
סליחה שלא עשית מה שאתה אוהב ולא למדת מה שאתה רוצה ,
סליחה שלא נהנת ,
סליחה שקטעו לך באמצע את החיים …
סליחה על שהיית פרח ובשבילנו הוא נבל ,
סליחה מכל הלב רוני … שהיום רק נשאר להגיד ז״ל :((( !!
אז אותה צפירה מלאה בדמעות ואנחנו עומדים משפחה מלאה בנפשות אך בלי נפש אחת – הנפש שלך רוני !! וכמו כל שנה כולם בוכים ולא מבינים למה ? ואיך ? אבל יודעים שהמטרה הייתה טובה !
תלמיד מצטיין וילד מדהים – כך מראות התמונות ואומרים הסיפורים … תדע שאצלי בלב אתה תמיד נמצא ! ״ האם אתה משיב האם אתה עונה לי אולי באוזנך הולמים גם שאוני , אולי אתה מקשיב אולי אתה דומה לי , הן בפניך משתקפים פתאום פניי ״