יוליוס בלק – פרק 12

פרק 12-הסערה

עלינו על השביל והובלתי את כולם לכיוון דרום מזרח , הלכנו גם בחושך המוחלט וגם כשהקור התחזק והרוח החזקה התחילה להשתולל . המשכנו ללכת עד ששמתי לב שאני הולכת לבד .
הסתובבתי וראיתי את הזאבים מביטים בשמיים ומייללים בקול רם , משהו לא טוב הולך כאן – הם אף פעם לא התנהגו ככה ! הם התחילו לקפוץ אחד על השני ולילל בקולי קולות – הם רצו אלי וכאילו דיברו איתי , וכמובן שלא הבנתי כלום !!! הבטתי בהלם בהם מיללים ואז בוואט אחת –
התחיל הגשם החזק ביותר שאי פעם ראיתי .. או יותר נכון – הרגשתי .
הגשם פשט נשפך מהשמיים בכמויות אדירות , כולי התרטבתי מכף רגל ועד ראש והתחלתי לרעוד מקור , הזאבים ישר ברחו למחבוא מתחת למערה קטנה שהיתה באחד הסלעים הענקיים באזור ויללו אלי , רצתי אליהם והם מצאו לי מקום . ישבנו שם ביחד , 6 זאבים ענקים ונערה בת 17 , צמודים אחד לשני . אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליהם בעינים עצומות שלא יפגעו בי .. אבל כשהראש של מנהיג הלהקה(=הזאב השחור) מונח על הירכיים שלי , והזאבה הזהובה מלקקת את צווארי … אני משקשקת מפחד . באמת .
הגשם התגבר , כל הג'ונגל הוצף , המערה התחילה להתמלא במיים וזאבים התחילו לדפוק בפאניקה על קירות המערה בחוזקה , ניסיתי להרגיע אותם אבל הם לא הפסיקו לנסות לדחוף את קיר המערה .. בסוף הוא נפל . ומאחוריו התגלתה מערה גדולה עוד יותר , רצנו פנימה ועזרתי להם לסגור קצת את פתח המערה עם אבנים שהיו בה . לאחר מכן הם הלכו לישון ואני נשענתי על אחד האבנים , רועדת מקור ומפוחדת .
הגשם התחזק עוד יותר , והתחילו רעמים שהרעידו את האדמה וגם את דפיקות הלב שלי , בזמן האחרון אני לא מפסיקה לבכות ! נהייתי כזאת בכיינית !! העיינים שלי לא מפסיקות לדמוע , וכל הגוף כואב לי .. לא רק בגלל השרירים והשריטות … פשוט כואבת לי הנשמה . אני לא יכולה לספוג המון דברים בוואט אחת …
ואז התחילו הברקים .
אורות מסנוורים האירו את האזור , העצים שהברקים פגעו בהם פשוט התמוטטו ונפלו אחד על השני , נשרפו לשניה -אבל הגשם מיד כיבה את הדלקות . באיזה שהוא שלב המיים הגיעו כמעט לחלק הפתוח של המערה ונאלצתי לסגור אותה עוד יותר , כמעט לא היה אוויר ! הצטרפתי לערמת הזאבים שישנו אחד בתוך השני כדי להתחמם ונרדמתי …

בבוקר אומנם הפסיק הגשם , אבל השמיים היו כהים ומלאי עננים , פתחתי בעזרת הזאבים את המערה כשהשמש התחזקה ויצאנו לעבר השלוליות הענקיות האלה .
בואו נגיד שגודל כל שלולית היה … בגודל של האוקיינוס האטלנטי . הסתובבנו קצת בחוץ לחפש אוכל – מיים היה בשפע . מצאתי המון ציפורים שמתו בגשם ובאתי אותם לזאבים , לקחתי ציפור אחת שלפי מה שאני זוכרת נחשבת לכשרה ושמתי אותה במדורה שהקמתי במערה .
ואז שוב הגשם התחיל .
הזאבים לקחו את הבשר בפיהם ורצו לשבת לידי מול המדורה , שמתי את כל הבשר שלהם בצד שונה משלי וקמתי לסגור שוב את המערה , הגשם התחזק והתחזק ..ולא נפסק .
ככה במשך המון זמן … לפי החישובים שלי ..
שבוע .
שבוע אנחנו חיים על מיים שחדרו למערה בן האבנים ועל הציפורים הקטנות שבישלנו במדורה שכבר מזמן כבתה , היה קר רטוב וכולנו ההינו מאוד רעבים .
מי יותר ומי פחות ..
מי פחות ? אני והזאבות .
מי יותר ? מנהיג הלהקה . הזאב השחור
אתם מבינים … לא היה לו כבר מספיק סבלנות ומספיק כוח סבל לסבול את הרעב …
יום אחד הוא ממש השתגע – הוא לא הפסיק לילל ולנבוח בקולי קולות , כל הזאבים האחרים לקחו מימנו מרחק … אני לא הספקתי .
והוא נשך אותי ברגל .
לא סתם נשיכה קטנה – הוא תלש לי את הבשר בשוק . אחרי שהוא קלט מה שהוא עשה זה היה מאוחר מידי … כל הזאבים קפצו עליו לנקמה והרגו אותו .
צרחתי מכאבים כמו שלא צרחתי בחיים שלי . ראיתי לעצמי את העצם ואת כל כלי הדם … הזאבות הביטו ביי וראיתי דמעות גדולות בעינייהם .. הן מיואשות כמוני ! שוב הבכי ההיסטרי , שוב היאוש …
ונזכרתי … סבתא לימדה אותי לרפא .
הוזזתי בזהירות רבה את הרגל הצידה (זה מאוד כאב!!מאוד!!) וכיוונתי את ידי על הפצע המחריד ועצמתי את עיניי בחוזקה , היה מאוד קשה להתרכז כשהדם זורם מהרגל כמו נהר והכאב גורם לי כמעט לאבד את ההכרה , אבל הצלחתי להוציא את האור הורדרד שלי מהידים ולשלוח אותו על רגלי , לקח לי המון זמן ומאמץ להגדיל אותו כדי שהוא באמת יעבוד , שמתי את ידי על הפצע השורף והכדור אור נכנס לתוך רגלי .

בהתחלה לא הרגשתי כלום . לא כאב ברגל ולא שום שינוי , ואז אחרי 2 דקות הכאב חזר בוואט אחת – ופי שלוש !!! כאב לי ב ט ר ו ף !! צרחתי ובכיתי והרגל שלי התנפחה בכל חלק כשכדור האור עבר בה , הרגשתי כמו אש ששורפת לי את כל השוק ולא הצלחתי לנשום סדיר !! אחרי עינויי גהנום שארכו לפחות חצי שעה הנפיחות ירדה בווואט אחת והכאב נעלם לחלוטין , כאילו לא היה . התיישבתי והוזזתי את הרגל שלי ימינה ושמאלה – כלום ! הרגל רק נראתה הרבה יותר דקיקה והיו עליה כמה צלקות מכוערות , הכאב נעלם כלא היה !!!
חמשת הזאבים באו לקראתי והביאו לי כמה תפוזים , אומנם הם לא היו כ"כ טעימים אבל לא אומרים לא לשום מאכל שמוצאים כאן . שטפתי את פניי במיים שהיו בשלוליות הגדולות והמשכנו במסע .
כל האדמה היתה בוצית מלאת שלוליות ענקיות , מזל שיש לי מגפיים ולא את האולסטר הקרועות שבסוף החלטת…החלטנו לזרוק .
אני כבר מתגעגעת אליה … ואל אבא .. ואמא … אל כולם .
המשכנו לעבור בן השלוליות והתחלנו לעלות בשבילים לכיוון המזרח . עלינו והלכנו על סוג של גבעה משונה ועל אבנים ענקיות .. היה קשה אבל ההיתי נחושה להמשיך למרות הצליעה ברגל ..

" הי ילדה , תעצרי " הסתובבתי במהירות וראיתי את כל הזאבים מעולפים מאחורי , מולי עמדו חבורת גברים דיי מבוגרים עם חרבות וסכינים שלופים
ומשום מה … יש לי דה-זה-וו …