יהלום רדיואקטיבי-המשך

"היי!" צעקה בחוזקה, מרגישה את גרונה מתאמץ לרצות אותה.
"היי!" צעקה שוב בכול כוחה. "היי!" הפעם זה היה הכי חזק שיכלה, היא לא יכולה יותר. גרונה התפורר, הפך לאבק הזה שמטאטאים מתחת לשטיח. היא התיישבה על האדמה הלחה, מלכלכת את שמלתה האדומה בבוץ שחור. כשניסתה לקום, רגליה קרסו מתחתיה לתוך הבוץ, שהתגלה כזפת מתמתח חזק. ראשה צלל אל החשיכה כאשר היא רואה בטשטוש כמה שמלות מנופחות זוהרות מתקדמות אליה.
כשהיה בכוחה לפתוח את עיניה, דבר ראשון קייטל מיששה את פניה, מנסה לסלק את הרגשת הזפת המגעילה מימנה, היא התחילה להתנער, בנסיון לנער אותה. שוב היא נגעה בפניה, מגרדת בציפורניה ששויפו בזמן שהייתי מחוסרת הכרה, ועצרה בשפתיה.
הן היו דביקות-גלוס. היא המשיכה ללטף את פניה, מגלה כול פעם איפור חדש. רימל שחור הדביק את ריסיה, וקוים שחרחרים מרוחים עטפו את עיניה. היא פערה את עיניה בחוזקה מכריחה אות עצמה לא לשקוע בשינה עמוקה.
ידי… מה זה השריטות האלה? השריטות עטפו את ידיה כמו כפפה, היא אהבה אותן והן אהבו אותה. בעיקרון אלו היו שפשופי חבל שהתפתחו לשריטות. רק עכשיו יכלה לשים לב, לחדר שהייתה בו. זה החדר ההוא, שהייתה כאן רק כשהגיעה לכאן. הכול הוצב עדיין במקום. היא הסתכלה במבט שני על ידה, וראתה ששייפו את ציפורניה הארוכות לקצוות מחודדים, וצבעו אותם באדום בוהק. מה הם מתכננים לעשות מימני? מה זה כאילו כמו האגדות האלה שגונבים ילדה כדי שתהיה מלכה? מזה אמור להביע? למה אני לא יכולה ללכת… היא שאלה את עצמה בלי סוף.
כשנשכבה על המיטה בנוחות, קפצה לראשה שוב השאלה שהטרידה אותה הכי מכול.
איך בכלל הגעתי לכאן? דמעה קרה קטנה נדחפה מעינה והגיע ללחיה ושם היא מחתה אותה. קר לי…ושוב היא נרדמה, היא רצתה ללכת הביתה, לחזור לשגרה הרגילה למדי שלה, למקום שהיא מכירה ולמרות הכול גם שייכת.
כשפייטרו נכנס לחדר בתנופה רועמת, הוא לא היה יכול לא לשים לב לקייטל ששכבה שם חסרה עונים, היא נראה שלווה ונינוחה. אף פעם לא ראה אותה ככה… אולי בגלל שהיא כאן רק יום אחד? כנראה, חשב.
הוא התקרב בשקט אל מיטתה נחוש לעשות את מה שחשק בו מאז שהגיע לכאן, הוא עלה על המיטה, נשען על ארבעת גפיו התקדם לעבר קייטל, הוא נשכב לידה, ותפס בידה. כאילו עם ינתקו אותו מימנה הוא יקרוס ויתמוטט לאפר.
הוא רצה להישאר שם, באמת שרצה אבל הוא היה לעשות את זה וללכת. נמאס לו לחכות, הילדה הזו, עם העיניים המיוחדות, היא מחוננת. וכול מה שנשאר זה לנשוך את ידה והכול יגמר. הוא ידע הכול, והוא לא צריך יותר מטיפת דם אחת.
טיפת דם אחת שתספק את רצונו ואת סקרנותו. טיפת דם אדמדמה ומתקתקה אחת, בסך הכול אחת קטנה, זה כול מה שהיה צריך מקייטל. היא הרגיש שהכיר אותה כבר, אבל לא הצליח להיזכר… לא להצליח להיזכר מאיפה זוכר הוא את תווי פניה המתוקות, או קולה שאהב כול כך. אבל היא הייתה צריכה מימנו הרבה יותר, הרבה יותר מטיפת דם.
הוא לקח את ידה, ואם שיניו החדות קרע את עורה המלוח, ובאותה שנייה גם הוציא אותה מפיו ולפט אותה בחוזקה עד שמפרקיו הלבינו, חלק מהדם הכתים את המיטה הלבנה, אבל זה לא שינה דבר. חוץ מהריח המתכתי החזק ששרר באוויר. "כן מיי?" שאלתי בחיפזון. מה הנערה מלאת התלתלים הזהובים רוצה עכשיו?! היא נכנסה, צקצוק עקביה הירוקים הגבוהים חרק על הרצפה.
היא נכנסה לחדרון, מעיפה את שערה לאחור כאילו היא דוגמנית הבית של ווג, מתלהבת מכול צעד וצעד בעקביה החדשים. היא הלכה זקופה, אפה כמעט ולא נגע בעננים, מסניף אותם ומוציא הרבה גושי נזלת מאפה.
פתאום שיעול נפלט מפיה והיא צנחה על המיטה, מלטפת את פניו של פייטרו. הבל חריף נדף מפיה-אלכוהול.
"אתה יודע פייטרו" לחשה בערמומיות, "שאני עירומה מתחת לבגדים שלי?" והתחילה מתפקעת מצחוק, מתפתלת על המיטה, מאיימת להעיר את קייטל. פייטרו קם, וערסל אותה בידיו כאילו הייתה בשר מבשרו. כשיצאו מהחדר ביחד, שפתיה היו צמודות ללחיו, מתמזמזות איתן כאילו היו שפתיים חמימות ונעימות למגע, מלכלכות את לחיו באודם ורוד זוהר, שאהבה למרוח על שפתיה המלאות בכול הזדמנות. כשהלכו לפחות קילומטר מחדרה של קייטל, כשהיא בעודה ישנה, זרק את מיילין על הרצפה, היא התעוררה, ופתחה את עיניה אל עבר פייטרו.
הוא עמד שם מסתכל במבט ביקורתי כלפיה. נשבע שהייתי לה מוציא את החורים מעיניים לו יכולתי! חשב בעצבנות. מה לי ולמתלהבת כזאת? "קייטל…היא…" התחילה מיילין למלמל בלחש. פייטרו התכופף כדי להקשיב יותר טוב, אך היא כאילו עושה לו דווקא, עצמה את עיניה אל שינה מתוקה, שנוגדת את המציאות האכזרית שאפפה אותה.