דמעות מזהב- פרק 9

ט.
אליס מניחה את הספל על השולחן ליד הכסא שהיא יושבת עליו, ומעבירה את אצבעותיה מתחת לעיניה, היא בוכה.
אני תוהה למה היא בוכה, אני כמעט בטוחה שזה קשור אליי.
מה קרה אתמול בלילה? אני זוכרת שלא הרגשתי טוב בכלל.
אני מחליטה להתרומם, הראש שלי כל כך כואב.
אני הולכת בעדינות אל עבר המרפסת, אולי היא לא רוצה אותי איתה עכשיו? אולי היא צריכה רגע לעצמה? אני מהססת.
אני מסתובבת במטרה לחזור לספה שלפתע אני שומעת "טיה" מרוחק.
אני מסתובבת חזרה אל המרפסת, אליס מסתכלת עליי, מסמנת לי לבוא באצבעותיה.

______
א.
טיה פותחת את השמשה בעדינות, צועדת בקצות אצבעותיה על הדק הקריר.
אני מנגבת את דמעותיי במהרה ופותחת את ידי אליה.
היא מגיעה באיטיות ומתיישבת בחיקי, אני עוטפת את שתינו עם שמיכתי ומניחה עליה את ראשי.
זה היה לילה קשה. טיה ישבה ללא תזוזה במשך כמעט שלוש שעות, היא בכתה בשקט, הדמעות זלגו על פניה כמו נחל זורם. הדמעות שלה, התנוחה שבה ישבה, גרמו לי להיזכר בימים עברו כשאני הייתי נערה וחוויתי התקפי אלפא קשים, ואף אחד לא היה שם בשביל לחבק אותי, וההורים שלי חשבו שאני מטורפת, ואושפזתי למשך זמן ארוך במחלקה לחולי נפש. ניסיתי לדבר איתה, היא הייתה מנותקת, כמו בתוך בועה.
לבסוף היא נרדמה, בין כל הדמעות. השארתי אותה לישון על הספה ונמנמתי על הכורסא שלידה לאחר שעבדתי קצת על העבודה בפסיכולוגיה.
היא יושבת מהורהרת.
"אני מצטערת אליס" היא לוחשת.
"אין לך על מה" אני לוחשת לה.
אני מקווה שהיא לא ראתה אותי בוכה, שלא תחשוב שזה בגללה.
"אז מה יהיה עכשיו?" היא שאלה בלחש.
"אני לא יודעת מותק" אני עונה לה.
אני צריכה להודיע שאני לא מגיעה היום, אין מצב שאני הולכת ללמד ומשאירה את טיה לבד.
אנחנו יושבות ככה כמעט שעה.
"כ' זה אבא שלי" היא אומרת לפתע ומביטה ברצפה.
אני די המומה, חקרתי את מקרה מתוך סקרנות, או שלא בדיוק סקרנות.
אני מנסה להפנים ש-כ' באמת אבא של טיה.
"אני מצטערת טיה" אני לוחשת לה.
"את לא היית צריכה לעבור את זה" אני מוסיפה.
"לפעמים יש לי סיוטים שרודפים אותי במשך כמה לילות" היא לוחשת.
זה כל כך מוכר לי, את מתעוררת עם נשימות קצרות, מזיעה ואחוזת אימה.
אני מעבירה את ידי בשיערה, קולעת אותו לצמה.
"אני כל הזמן מספרת לך על עצמי, אולי תספרי לי על עצמך?" טיה מציעה.
"את לא מספרת לי על עצמך כל הזמן כי אני יודעת שקשה לך להיפתח בפני אנשים, אבל אני מעריכה מאוד שאת בכל זאת משתדלת לספר ומנסה לא לשמור בבטן" אני מחייכת אליה.
"אני אתחיל ואז את" אני אומרת לה.
"אני אליס, אני סטודנטית לתואר בפסיכולוגיה, יש לי עוד שניים במחול ואחד באומנות. אני בת 28, אחותי גדולה ממני בשנתיים ואחי קטן ממני בשנתיים.
אני מכירה את מה שאת עוברת, הייתה לי חוויה דומה בתור נערה, אספר לך בהזדמנות, אני מבטיחה. השם המלא שלי הוא אליסיה מארס לורנס. לאחותי קוראים אלישיה ולאחי אוון, ההורים שלי לא ממש רלוונטים כרגע, ואני אספר לך עוד בהמשך, אני לא יכולה להפיל עלייך את הכל בבת אחת" אני אומרת ולוקחת נשימה עמוקה. אני לא אספר לה על האימוץ. לא כרגע.
"קוראים לי טיה ארטמיס ג'יי, אמא שלי נעדרת ואבא שלי בכלא, אין לי אחים. הראש שלי כואב ובית הספר מעצבן. ליאר לא נחמדה וכשיש יום הורים אני פשוט לא מגיעה ואז ליאר מתקשרת לבית שלי ואני לא עונה לה. אני לא יכולה לבכות בחברת אנשים, אני לא יכולה לבטא את רגשותיי בפני אנשים, אז אל תיעלבי זה לא בכוונה" טיה אומרת ואני מחייכת אליה.
"אני רוצה שתביני משהו, אני יודעת שהמצב מוזר לך,.
אני מכירה אותך מאז שאת קטנטנה! אני לא רוצה שתשמרי יותר דברים בבטן, אני יודעת שזה קשה לך, אבל זה רק יעזור לך לספר למישהו, ואני תמיד כאן בשבילך מותק" אני אומרת וטיה מחבקת אותי.
"תודה אליס" היא לוחשת.

*********
אני נכנסת לביתה של טיה, בית נחמד מאוד.
אני מטיילת בין המסדרונות בביתה כי טיה נעלמה לי לרגע.
טיה עומדת מול המראה באמבטיה, גבה חשוף.
היא מעבירה את ידה על הסימנים החולים ועל הפצעים המגלידים.
עיניי נתפסות על גבה.
אני לא מאמינה, גבה מלא ב'פצעי מלחמה' ארוכים וגדולים.
היא מעבירה את אצבעותיה על גבה התחתון, סימן כחול\סגול ארוך שרוי שם.