דמעות מזהב- פרק 4

א.
אלישיה עוד מעט מגיעה, לא ראיתי אותה כבר הרבה זמן.
היא אמורה לשהות אצלי במשך שלושה שבועות.
היא הייתה בג'ורג'טאון, למדה משפטים וסיימה בהצטיינות.
ברגע שאני נכנסת הביתה אני מעיפה את הדברים בכניסה ונזרקת על הספה.
אני לא מפסיקה לחשוב על טיה, איך לעזאזאל היא הסתירה את זה כל השנים?
למה היא לא אמרה מילה? לא הראתה סימן?
אני מגרדת את עצמי מהספה הארוכה וצועדת לכיוון המטבח.
מוזגת חצי כוס יין אדום ומתיישבת חזרה בכבדות על הספה.
אחרי שתיים וחצי כוסות יין וכמעט שש שעות אני שמה לב לשעה, כמעט תשע בערב.
אלישיה נכנסת ברוח בהמולה גדולה, כמו תמיד.
מסתרבלת עם התיקים והמזוודות, כמו תמיד.
"מותק!" קוראת בקול ואני קמה לחבק אותה, אלישיה תמיד מחבקת חזק. היא אוהבת לתת תחושת ביטחון.
אני עוזרת לה לסחוב את התיקים ואנחנו יורדות למרתף, לא מזמן סיימתי לשפץ שם את יחידת המגורים.
שלושה חדרי שינה, סלון, אמבטיה, שירותים ואפילו מטבחון קטן.
אחרי שאלישיה סיימה להתמקם היא מתיישבת בצד הספה בכבדות, אני נשכבת לידה ומניחה את ראשי על רגליה.
"אז אחותי, שתפי אותי בחייך" היא אומרת בנחת.
"שיתפתי אותך בחיי אתמול, כבר הספקת לשכוח?" אני מהמרת שהיא כבר שכחה.

**********
ישבתי עם אלישיה עד אמצע הלילה, כעת היא מנמנמת למטה.
אני יושבת בסלון, בין כל הדפים של התואר בפסיכולוגיה, ערנית לחלוטין, מחליטה להתקשר לטיה.
נכון, מורה לא צריכה להתקשר לתלמידתה באמצע בלילה.
אבל אני דואגת לה, אני לא יודעת מה היא תעשה, רק שלא תפגע בעצמה.
"היי אליס" היא עונה, נשמעת ערנית כמעט כמוני.
"היי טיה" ידעתי שהיא ערה.
"אני רציתי להתקשר אלייך מקודם אבל לא רציתי להפריע לך.."
"את אף פעם לא מפריעה לי" אני קוטעת אותה.
"אני צריכה עזרה אליס" אני יכולה לשמוע אותה בוכה.