דמעות מזהב- פרק 2

ט.
עוד בוקר שאני מגיעה עם עיניים אדומות ואומרת שאני בסך הכל עייפה.
עוד בוקר שאני כבר לא רואה, הכל מטושטש מכל הדמעות.
זה מכביד עליי להסתיר את זה, אבל אני לא יכולה שיידעו.
יש לי שיעור מחול עם אליס בשעה הראשונה, אולי אדבר איתה?
לא, אני לא יכולה לספר לאף אחד. שלא יירחמו עליי.
אני מרגישה מנותקת.
עד השנה, הייתי תלמידה מצטיינת, הייתי נכנסת לכל השיעורים, אף פעם לא מבריזה, חביבת המורים ומוציאה מאיות כאילו הן גדלות על העצים.
אליס אמרה שהיא תשמח אם אדבר איתה, היא אמרה שאני מרוחקת קצת בזמן האחרון אבל היא צודקת, זה לא באשמתי.
אני מגיעה בשקט לסטודיו, כל שאר הבנות עסוקות בעצמן.
אני מתיישבת מול המראה, מנסה להסתיר את הבכי ממקודם.
אוספת את שיערי בקפידה, ולוקחת נשימה עמוקה.
אליס יושבת בצד הסטודיו, עם הרבה ניירת סביבה. בודקת מי הגיעה ומי לא.
כשכולן מוכנות אנחנו נעמדות ליד הבר, מתחילות בתרגילים הראשונים.
אליס עוברת לאט, מתקנת, מסבירה.
כשהיא עוברת לידי דמעה זולגת במורד לחיי, אליס מנגבת אותה בעדינות עם ידה.
אליס מחייכת אליי ואני מחייכת אליה חזרה, והיא עוברת הלאה.
אני תוהה אם לשתף אותה, כל הסיפור הזה מכביד עליי.
היא אמרה שהיא דואגת לי, ובכן אני לא ממש מבינה למה.
אני לומדת אצלה מאז שאני בת 5 או 6, אבל מעולם לא שיתפתי אותה בחיי הקודרים.
אבל תמיד היה לה מבט מכיל.
אני אוהבת את אליס, תמיד אהבתי, היא תמיד אהבה אותי גם.
יש לנו קשר מוזר קצת, קשר השתיקה?

בסוף השיעור, אליס חוזרת להתיישב בצד הסטודיו עם הניירת שלה.
כל הבנות יוצאות בהמולה גדולה, אליס יושבת בפיסוק גדול, כמעט שפגט.
הרבה מחברות ודפים בין רגליה, והיא עוברת על כמה מהם וכותבת דברים בתוכם.
אני מהססת בהתחלה, בסוף אני מחליטה לצעוד על עבר אליס.
היא מסמנת לי בידה להתיישב לידה ואני מתיישבת בעדינות.
אליס מרימה את ראשה במהירות ומניחה את ידה על ראשי.
"את לא חייבת" אליס לוחשת בשקט.
"אני יודעת" אני עונה ואליס מסתכלת אל תוך עיניי.
דמעות מטפסות במעלה גרוני, אני לא יכולה לבכות. לא כאן.
יש צלצול, ההפסקה נגמרה.
אני צריכה לחזור לכיתה. אני לא רוצה.
אליס מחפשת סביבה משהו, הופכת כמה דפים ולבסוף מושיטה לי צרור מפתחות.
איך היא יודעת?
"את יכולה להישאר ככל שתרצי" אליס אומרת בביטחון.

________
א.
אני מושיטה לטיה את צרור המפתחות. היא לא רוצה להיכנס לכיתה, היא עומדת לפרוץ בבכי בכל רגע, היא רועדת. היא מנסה לשמור על פנים ניטרליות.
היא נסערת למדי. אני נותנת לה את המפתחות למשרדי, היא צריכה לדעת שיש לה מקום בטוח גם כאן.
יש לי מספיק עבודה לעשות היום מחוץ למשרד והיא צריכה את השקט שלה.
"תודה אליס" טיה אומרת בשקט, מנסה לחייך מבלי לבכות.
"אין על מה, אתן לך אישור בכתב מאוחר יותר" אני אומרת.
טיה קמה באיטיות, מהורהרת.
יוצאת במהירות מהסטודיו, היא בטח בורחת עכשיו לחדר שאף אחר לא יראה אותה, בוכה.

________
ט.
אני הולכת מהר, כמעט רצה.
נתקלת בהמון אנשים והדמעות מורדות בי.
אני נתקלת בליאר, המחנכת שלי.
"מה קרה?" שואלת בחטף.
"לא קרה כלום" אני עונה וממשיכה ללכת.
"טיה חזרי לכאן" צועקת לי ליאר ואני ממשיכה ללכת.
היא הולכת אחריי, אני מרגישה את זה.
כשאני מגיעה לדלת משרדה של אליס, ליאר נעמדת כמה מטרים מאחוריי.
"אבוא בשעה הבאה" מכריזה.
אני פותחת את הדלת במהירות ונזרקת על הספה.
בוהה בתקרה, הראש שלי כל כך כואב.

________
א.
אחרי שהשיעור של כיתה י"א ושל י"ב מסתיים, אני אוספת את ערימת הדפים שנערמה בצד הסטודיו, והולכת בזריזות לחדר המורים.
אני מכינה שני ספלים של תה חמוציות, והולכת במהירות למשרד.
כשאני פותחת את הדלת אני מוצאת את טיה יושבת על הספה, ראשה בין ידיה ומבטה נעול ברצפה.