דמעות מזהב- פרק 20

אליס שוכבת על הדשא בחוץ, אני מניחה שזה מנחם אותה, הרוח הקרירה, הלחות הנעימה של הדשא והריח של הגשם.
אני מחליטה להצטרף אליה.
אני יוצאת בזהירות אל המרפסת הקפואה ונשכבת ליד אליס, על הדשא.
"אני מצטערת" לוחשת אליס ומביטה בשמיים.
"על מה?" אני תוהה.
"שלא סיפרתי לך"
"על מה?"
"על הכול" אומרת אליס ודמעה זולגת במורד פניה.
"גם אני לא סיפרתי לך כמה דברים" אני מודה.
"אני אספר לך" אליס אומרת.
"גם אני, אבל אני לא מבטיחה שתאהבי את זה" אני אומרת.
"את יכולה לשאול אותי" אליס אומרת בנחת
"יש לי הרבה שאלות" אני מזהירה אותה.
"אני יודעת, תשאלי"
"למה את דואגת לי?"
"דיברנו על זה…"
"אליס, את לא צריכה לעשות את זה.
את צריכה ללמוד לתואר שלך וללכת ללמד ולהנות"
"את לא נהנית איתי" אני מוסיפה.
"טיה, את מדברת שטויות.
אני אוהבת אותך כמו אחותי, אני דואגת לך כי את צריכה שידאגו לך ואני רוצה לדאוג לך.
ואני לא רוצה שתרגישי לא בנוח, אני נהנית להיות בחברתך" אליס אומרת ולוקחת נשימה עמוקה.
אליס מתיישבת, תופסת את ראשה בידיה וידיה מונחות על ברכיה.
"היי.." אני אומרת, מתיישבת לידה ואליס מרימה את ראשה.
"אני מצטערת טיה" היא עומדת לפרוץ בבכי.
"אני מצטערת ששקעתי ולא תפקדתי, זה לא היה בסדר מצידי להשאיר את הכל ככה ולהתנתק לכמה ימים. אני מצטערת שלא סיפרתי לך על מייק, לא ידעתי מתי.
אני מצטערת שלא הייתי כאן" אליס אומרת וקולה רועד.
"אליס.." אני אומרת בשקט.
"גם את בן אדם, גם לך מותר לשקוע ולהיות עצובה. אני שקעתי במשך חודש אם לא יותר.
את לא חייבת להיות כל כך חזקה כל הזמן" אני מוסיפה, נחושה בדעתי.
"אני לא" אליס אומרת בשקט.
"את לא חייבת להיראות כל כך חזקה כל הזמן" אני קוטעת אותה.
אליס מחייכת, מניחה את ראשה על כתפי ונאנחת בשקט.
"מייק ואני הכרנו באוניברסיטה.
יצאנו כבר אז, היינו בני 24 בערך.
הוא למד אומנות ואני למדתי מחול, כבר סיימתי את התואר באומנות, כשנינו סיימנו, כל אחד את תארו, מייק הלך ללמוד הנדסת תוכנה או מה שזה לא יהיה" היא מלגלגת עליו.
"אני הייתי עסוקה, אבל גם הוא, כאלו היו החיים שלנו, אבל אהבנו אחד את השני.
התחתנו בגיל מוקדם, מוקדם מידי.
אני הייתי עסוקה בתואר בפסיכולוגיה.
'למה את צריכה עוד תואר?' הוא כעס, אבל אני כל כך רציתי את התואר הזה, זה כל כך עניין אותי.
ואז התחלנו להתרחק, הוא היה נוסע ואני הייתי עובדת ולומדת, ואז הוא בגד בי.
זאת שהוא ניהל רומן איתה התקשרה אליי, אמרה שזכותי לדעת, ואז ידעתי שזה כבר לא אנחנו.
כל אחד התפתח לכיוון שונה, היינו צעירים ופזיזים, לא היינו צריכים להתחתן אבל תכננו עתיד יחד" אליס דומעת.
אני מחבקת את אליס, אני חסרת מילים.
היא שבורה, איך אני אנחם אותה? מה אני יכולה להגיד?
היא מנגבת את דמעותיה במהרה, מנסה להתעשת ולחזור להיות מאופקת.
"אליס" אני אומרת בשקט.
"בכיתי מספיק" היא אומרת ומושכת באפה.
אליס אומרת לי שזה בסדר לבכות והיא בעצמה לא רוצה לבכות.
"תורי" אני אומרת, מנסה לגרום לאליס לחשוב על משהו אחר, שלא תהיה עצובה.
"היתי בתחנת המשטרה המחוזית לפני שבוע, הלכתי כדי לתת עדות.
אם ימצאו את אמא שלי.. מתה, אז גזר הדין של אבא שלי יהפוך לגזר דין מוות.
הולכים להכניס אותו לבידוד, והשוטרת רוצה שאני אפגוש אותו.
כמובן שסירבתי ללא היסוס אבל היא ממשיכה לבקש, היא רוצה לראות איך הוא מתנהל מולי כדי להחמיר את עונשו. אני לא יודעת מה לעשות, אני רוצה שעונשו יהיה יותר כבד, לא מגיע לו לחיות, או לצאת בגיל 80 מהכלא. הוא צריך להישאר מאחורי סורגים עד שימות!" אני נסערת למדי.
אליס שקטה, היא נראית מהורהרת.
"מה את מתכוונת לעשות?" אליס שואלת בשקט.
"אני לא יודעת"
"יש בפנייך שתי אפשרויות, הראשונה, לפגוש אותו, בכלא כמובן עם פיקוח שוטרים וסוהרים, וייתכן ויחמירו את עונשו. את בעצם הולכת לבצע סוג של תרמית, הוא לא ידע שיש עלייך האזנה, נכון?" אומרת אליס, אני יכולה לשמוע את הגלגלים במוח שלה עובדים בקפידה.
"נכון"
"האפשרות השניה שעומדת בפנייך היא שלא תפגשי אותו, ותחכי שימצאו את אמא שלך"
"את מקווה שימצאו אותה?" אליס שואלת בשקט.
"אני לא יודעת, אני מתגעגעת אליה נואשות, אבל אם אני מעדיפה שהיא תהיה נעדרת מאשר מתה. אם היא בחיים, אני מקווה שימצאו אותה, כל כך מקווה. אם לא, אז לא" אני בוכה.
"את דומה לה, נכון?" אליס תוהה.
"הרבה טוענים ככה"
"אומרים שאני דומה לה חיצונית, אבל באופי אני הרבה יותר קשוחה והיא עדינה" אני מוסיפה.
כשאני חושבת על זה, אליס מזכירה קצת את אמא שלי, בחיצוניות.
לשתיהן שיער ארוך כהה, עיניים בהירות, שתיהן גבוהות ושתיהן מכילות כל כך.
"אני לא מנסה להחליף אותה" אומרת אליס בשקט.
"אני יודעת"