דמעות מזהב- פרק 19

"אלישיה די! אם באת רק לצעוק עליי את מוזמנת ללכת" אליס צועקת.
"תפסיקי לרחם על עצמך כל היום!" אלישיה צועקת.
"אין לך מושג מה אני עוברת ואין לך זכות לשפוט אותי! עכשיו תלכי!" אליס צועקת ואני שומעת את צעדיה של אלישיה רוקעים ברצפה ומתקרבים לסלון.
אני נכנסת במהירות לחדרי, אני שומעת את הדלת נטרקת בחוזקה.
אני שוכבת על הרצפה בחדרי, בוהה במאוורר הקיר.
אני חושבת על מה שהשוטרת אמרה לי היום, ללכת לבקר את אבא.
כמובן שסירבתי ללא היסוס, למה שאבקר את האדם שאני שונאת בכל ליבי?
אידיוט מטומטם, אני כל כך מתגעגעת לאמא.
כשהייתי קטנה הייתי מתחבאת מאחורי השידה בחדרי, אבא היה צורח ואמא הייתה מגיעה לחדרי עם שפה פצועה ופנס בעינה, תמיד היה לה סימן כהה רחב ליד העין.
היא הייתה כל בוקר, עומדת מול המראה באמבטיה ומסתירה את הסימן.
האיפור היה המסיכה הטובה ביותר.
כשהייתי בת 11 שמעתי את אמא ואבא רבים ומשהו מתנפץ, רצתי החוצה וגם אני חזרתי עם שפה פצועה לחדרי.
ואמא לא הייתה מחזירה לאבא, ואני הייתי מחזירה.
זה היה כמו קרב אגרוף בין אב לבתו, הרגשתי חסרת רחמים.
אמא נעדרת קרוב לשלושה חודשים, אני מקווה שימצאו אותה חיה.
אני יוצאת מהחדר נסערת, מופתעת לגלות את אליס יושבת ליד האי במטבח, כוס מים בידה.
שיערה סבוך ופניה מרוחות מעט באיפור שנותר מהיום שבו נודע לה שכרמן עוזבת.
אני מתקרבת אליה ומתיישבת לידה, אליס מסובבת את הכוס על השולחן ומבטה נפול.
"תספרי לי משהו טוב שקרה לך לאחרונה" אומרת.
"למדתי לנגן את סונטת ליל ירח בפסנתר" אני אומרת ונועצת את מבטי ברצפה.
אליס קמה ונושקת לראשי, היא אמרה שהיא כבר חוזרת.

היא יוצאת מחדרה כעבור רבע שעה, מצוחצחת ורעננה, שיערה רטוב ומשוך לאחור, היא לובשת את הסריג השחור שלה וטייטס שחורים.
אני עדיין יושבת על יד האי במטבח, חושבת על מה שהשוטרת אמרה.
נזכרת באירועים שמעלים בי צמרמורת.
אליס מתיישבת על הספה ומבטה נעול עליי.
אני מתיישבת לידה ברכות ואליס מניחה את ראשה על כתפי.
"על מה את חושבת כל כך ברצינות?" שואלת.
"לא משהו חשוב" אני משקרת.
לאליס יש הרבה עם מה להתמודד עכשיו, אני לא רוצה להעמיס עליה.
"טיה…" אומרת.
"זה באמת לא משנה עכשיו אליס" אני אומרת.
_______
א.
טיה מסתירה משהו, היא שוקעת אל תוך מחשבותיה בכל זמן.
נכון, אני לא במיטבי, שקעתי אל תוך עצמי בימים האחרונים. אבל הנה אני, מנסה לעשות שיקום לעצמי.
אני זועמת על אלישיה, אני מותשת מהימים האחרונים וכל מה שעשיתי היה לבכות במיטה.
טיה הייתה איתי חלק מהזמן, היא הביאה לי את "שתיקה רועמת", הספר הכי אהוב עליה בכל הזמנים.
"קראתי אותו כבר" עניתי לה בשקט.
"אני יודעת שקראת, את תראי איך פתאום את רואה אותו אחרת." טיה אמרה וחייכה.
החזקתי את הספר בידי, טיה הלכה.
והיא צדקה, פתאום באמת ראיתי אותו באור שונה, הוא מדהים.
"אני אוכל להתמודד עם מה שתגידי לי, הקירות לא ייפלו, הם כבר שמעו הרבה דברים" אני מתלוצצת.
טיה מהססת, היא מסתכלת לתקרה, היא לא רוצה לבכות.
"זה לא משהו אקוטי" טיה אומרת.
היא לא רוצה לדבר, וזה בסדר.
אולי אספר לה על אביה? ואם אפרוץ בבכי? ואם היא תכעס ותעזוב?
אירוני, טיה לא רוצה לדבר כי היא חוששת שתפרוץ בבכי וגם אני כך.
"אני לא רוצה לחזור לאשפוז" טיה אומרת בשקט.
"אני יודעת, אני לא אחזיר אותך לשם" אני אומרת.
היא חושבת על משהו.
"גם אם אתחרפן ממש?" היא תוהה.
"טיה…" אני לוחשת.
הייתי יותר קטנה מטיה כשהתאשפזתי שם, רעד מפלח את גופי רק מלחשוב על הדברים שהיו…
אני עייפה, כל כך עייפה.
אני מסתכלת על השולחן בסלון, הוא מאורגן, מסודר ומצוחצח.
כוסות היין הרבות ששהו על השולחן יותר מהזמן הרצוי כבר לא נמצאות שם.
"את לא היית צריכה לסדר" אני אומרת, מאוכזבת מעצמי שהשארתי את הכל ככה ופשוט צנחתי אל תוך המיטה.
"זה בסדר אליס" טיה אומרת.
אני קמה מהספה, רגליי מובילות אותי אל המרפסת.
אני הולכת על קצות אצבעותיי על הדק הקר, מריחה את הריח של הגשם.
טיה מאחור, עדיין יושבת על הספה. בטח תוהה מה אני עושה לעזאזל.
אבל גם אני לא יודעת.
אני יורדת מהדק אל הדשא הלח, קופאת מקור.
שיניי נוקשות ואצבעותיי מכחילות.
אבל אני צריכה את זה, להרגיש את האוויר, את הריח של הגשם שמקיף אותי.
אני פשוט מתהלכת על הדשא הרטוב.
אני משתגעת?
טיה עדיין יושבת על הספה, היא אולי מבינה ואולי לא.
הכל מסביבי קורס.
טיה יוצאת בשקט אל המרפסת, מחזיקה שמיכה כחולה בידה.
אני יושבת על הדק ורגליי נוגעות בדשא.
היא עוטפת אותי בשמיכה וחוזרת פנימה.
הכל כל כך חשוך בחוץ.
אני נשכבת על הדשא, בוהה בשמיים.
חושבת על מה שהמתווכת אמרה לי, מכאן אין דרך חזרה.
יש לי כל כך הרבה לומר לה, על אביה בעיקר.
טיה מסתירה משהו ממני. היא חושבת הרבה, יותר מהרגיל.
אני לא יודעת מתי לספר לה.