דמעות מזהב- פרק 16

אני פותחת את דלת חדרה של טיה במחלקה באיטיות ולא מאמינה למראה עיניי.
טיה שוכבת במיטה, שלוש אחיות לידה, מנסות להחדיר בה מחטים ועירויים, וטיה צורחת ונאבקת, שיערה פרוע והיא אחוזת הלם קרב, היא לא מפסיקה להילחם עד שאני צועקת על שלושת האחיות.
"תוציאו את זה! את הכל!" אני צועקת.
הן מוציאות את כל המחטים מטיה ועוזבות כלא היו, וטיה נותרה מבועתת על המיטה.
היא יושבת על המיטה, מבוהלת, מבועתת, כאובה, מכונסת כמו כדור.
אני מתיישבת לידה ועוטפת אותי בגופי, "זה תכף נגמר" אני לוחשת.
לאחר זמן מה הנשימות של טיה הופכות לסדירות.
"בואי, הולכים" אני אומרת לה.
"לאן?" דמעות עומדות לפרוץ מתוך עיניה, מסכנה, היא בטח הייתה המומה מכל המתרחש והאחיות לא בדיוק עודדו אותה.
"אני לא משאירה אותך כאן" אני אוספת את הדברים שלנו במהירות ואומרת לטיה לחכות בחדרה.
אני הולכת בכעס לקבלה ומשחררת את טיה תוך דקות ספורות.
והיא יושבת על המיטה, פניה מבועתות וסערת רגשות מתחוללת בתוכה.
*************
משהו קרה לה שם, באותו היום.
היא לא מדברת הרבה, היא לא מדברת כמעט בכלל.
הדמעות כל הזמן מאיימות לפרוץ בחוצה ולהרטיב את לחייה, אני יכולה לראות זאת בעיניה.
כשרק הגענו אליי, היה חדר שינה פנוי בקומת הקרקע, הפכתי אותו לחדרה.
היא הרגישה מוזר, ובכן, אני יכולה להבין אותה, לא כל יום את עוברת לגור עם המורה..
היא רוב הזמן ישבה בסלון ובהתה במסך הטלויזיה השחור, עטופה בסמיכה וכוס תה בידה.
תחילה היא חששה להיכנס לחדר שלי. אחרי כמה לילות ארוכים שבהם טיה בכתה בדמעות שקטות ואני בעיקר חיבקתי אותה היא הפנימה שהחדר שלי יכול לשרת גם אותה.
ניסתי לדבר איתה, לפעמים היא דיברה בשקט ואני חיבקתי אותה חזק.
היא לא עושה בכוונה, כיבו אותה.
אתמול בערב היה לה התקף, היא נלחמה בו בכל הכוח. היא רעדה ופניה האדימו, היא נשכה את שפתיה ולא הצליחה לנשום.
היא ישבה מכונסת בתוך עצמה על מיטתה, הבאתי לה את המשאף שלה וכשנשימותיה הפכו לסדירות יותר ניסיתי לדבר איתה.
היא ישבה בחיקי, "תבכי" לחשתי לה ודמעותיה החלו לזרום כמו נחל.
"זה בסדר לבכות" הוספתי.
היא פשוט ישבה בחיקי ומררה בבכי, ואני יחד איתה, בוכה בדמעות שקטות.
היא נרדמה, היא לא ישנה כבר כמה לילות.
היא ככה כבר שלושה שבועות, אני כל כך דואגת לה.

אני שוכבת במיטתי ובוהה במסך הטלוויזיה, סרט ישן משודר.
טיה נעמדת בשקט בפתח החדר, נשענת על המשקוף.
אני מסמנת לה לבוא ואני מכניסה אותה תחת שמיכת הפוך הכבדה.
היא שקטה, היא שוכבת בתנוחת עובר והיא מסתכלת עליי.
אני שוכבת כמוה אבל הפוך, מסתכלת עליה חזרה.
"אני משתגעת" היא לוחשת לפתע, קולה רועד, היא כנראה בכתה עד עכשיו.
"אני יודעת" אני לוחשת לה חזרה.
"אני לא יכולה יותר" היא מוסיפה.
"אני לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר" פניה נפולות, היא מרגישה לא טוב.
"יהיה בסדר טיה" אני לוחשת לה.
"את כל הזמן אומרת את זה" טיה נאנחת.
"אני יודעת, אבל בסוף יהיה בסדר, את תראי. הגלגל מתהפך מותק, זה לא ימשיך ככה לנצח" אני מנסה לעודד אותה.
"שלא תחשבי על לוותר אפילו" אני מוסיפה.
טיה מחייכת בעצבות, הטלפון שלה מצלצל מהשידה שליד המיטה, היא מושיטה יד בכבדות ולוקחת אותו.
היא עונה לשיחה ושמה אותה על רמקול.
"היי ליאר" היא אומרת בשקט, מנסה שקולה לא יישמע רועד.
"טיה.." היא אומרת בשקט.
"אמצע הלילה עכשיו" טיה אומרת ונאנחת.
"אני יודעת, איפה את? את לא הגעת לבית הספר כבר כמעט חודש.." ליאר אומרת.
"אני בבית" טיה משתהה.
"את יודעת איפה אליס? אני צריכה לדבר איתה" ליאר אומרת.
"אני חולה, נדבר כשאחלים" טיה עונה, דמעות עומדות לפרוץ מתוך עיניה, היא מנתקת את השיחה ומניחה את הטלפון חזרה של השידה.
אני שותקת, אני חסרת מילים.
*********
טיה שלי, טיה שלי כבויה.
טיה שלי יושבת ובוהה באוויר, טיה של סובלת כל כך.
היא בוכה בדמעות שקטות, שנופלות על לחייה כמו יהלומים מנצנצים.
לוקח לה זמן, להבין שזה בסדר לבכות.
אבל איך אני יכולה לשכנע אותה שזה בסדר לבכות,
אם אני לא מצליחה לשכנע את עצמי.
********
השיקום של טיה ארוך וממושך, היא מדברת מעט, חזרה לחייך.
ליאר לא מפסיקה להציק לה, אני לא יכולה לעשות כלום בנידון וזה צובט אותי.
היא כבר לא בוכה כל היום, רק שקטה.
היא יושבת בחוץ, במרפסת, בוהה באוויר.
יש לי כל כך הרבה לספר לה, אבל אני מחכה עם זה.
אני נותנת לה להיות עם השקט קצת, זה בריא.
היא התבגרה כל כך בחודש האחרון, אבל אני רוצה שהיא תחזור לעצמה, שתקשקש הרבה ושתתהלך בבית כל היום.
שתספר על כל מה שעולה על רוחה ושלא תהיה כבויה.
אני יוצאת החוצה ומתיישבת לידה בשקט.
ואנחנו יושבות בתוך השתיקה המתדמת עד שהשמש עולה.
ואני מחכה, מחכה שתחזור.