דמעות מזהב- פרק 14

בבוקר אליס הלכה לצעוק במשרדי המחלקה, היא ביקשה שישחררו אותי כמה שיותר מוקדם.
היא אמרה שאגיע למעקב ולבדיקות רק שבמקום לשהות כאן אני אשהה בבית.
"ומי את בדיוק?" צעקה עליה מנהלת המחלקה. אישה בעשור החמישי לחייה בערך, שיערה בהיר והיא נמוכת קומה.
"אני האפוטרופוס שלה" צעקה עליה בחזרה.
מהצד זה היה נראה משעשע, אליס היא בחורה גבוה, רזה, שיערה כהה וארוך והיא תמיד נראית מוקפדת וסמכותית ומנהלת המחלקה בדיוק ההפך.
מתי היא הפכה להיות האפוטרופוס שלי? אני לא מבינה מה הולך כאן, יש פה פערי מידע.
אני שוכבת מבולבלת במיטת בית החולים הקרה, מנסה להפסיק לבכות.
היא לא נרתעת מהמחלקה, ממני, מהכל, אני מרגישה שזה מוכר לה מידי.
אני יודעת שנקשרנו יותר מהרגיל, אבל משהו עובר עליה.ע
אליס נכנסת ברוח סערה לחדר החשוך, היא נסערת.
היא מתיישבת לידי על המיטה, מלטפת את ראשי.
"עוד שבועיים" היא לוחשת לי ואני מתמלאת נחת.
אני קמה במהירות צוהלת ועליזה ומחבקת את אליס.
"את לא ישנת בלילה, נכון?" היא שואלת אותי, היא נראית כל כך מותשת.
"גם את לא, נכון?" אני עונה לה בשאלה.
אני שוכבת על המיטה בתנוחת עובר, משהו עובר על אליס.
"אני מצטערת שאני הורסת לך את התוכניות ככה, אני באמת בסדר, תלכי" אני אומרת לה.
"טיה דיברנו על זה\" היא אומרת ומתיישבת על המיטה ורגליה שלובות.
אני מסמנת לה לבוא, והיא נשכבת מאחוריי, עוטפת אותי בביטחון ובאהבה.
"אליס, אני צריכה שתהיי כנה איתי" אני אומרת לה והיא מלטפת את ראשי.
"אני כנה איתך טיה, אני רוצה להיות פה איתך, את לא מפריעה לתוכניות שלי, את חלק מהן" אליס מחייכת.
"את תביני בסוף הכל" היא לוחשת, כמעט בלי קול ואני תוהה למה היא מתכוונת.
______

אני מתעוררת בבהלה, הדלת נפתחת באיטיות ואחות מציצה מבעד לדלת.
אני קמה אליה במהרה, "היא לא ממש ישנה בלילות האחרונים, אני יודעת שיש לה ביקורת אבל אפשר לתת לה לישון עוד קצת? היא תגיע לביקורת מחר" אני לוחשת לה.
האחות מהנהנת ויוצאת במהירות.
אני עומדת לבכות בכל רגע, אלישה ואני רבנו, טיה התאשפזה במחלקה שהתאשפזתי בה בגיל 13, הזכרונות עלים בי ומציפים אותי כל הזמן, זה כל כך קשה לשמור בבטן.
אני צריכה לחזק את טיה, לא לתת לה לבכות בגללי.
אני יושבת על הספה עטופה בשמיכה, מסתכלת סביבי.
ליד המיטה יש תיקים ושקיות עם דברים שהבאתי לטיה. בגדים, שמיכות, ועוד כמה דברים שהיא הייתה צריכה.
אני מתגעגעת ליין שלי, זה די טיפשי אבל אני צריכה את הכוס יין הזאת.
אני פותחת את המחשב הנייד באיטיות, מנסה לסיים כבר את העבודה שאני עובדת עליה כבר חודשים.
לאחר כמעט שעתיים טיה מתעוררת, היא מתיישבת לידי בשקט, ואני מכניסה אותה גם תחת השמיכה.
"אליס" היא לוחשת ואני מניחה את המחשב על השולחן.
"אני צריכה שתעשי משהו" היא מוסיפה.
"אני רוצה שתלכי לביתך, תתקלחי, תאכלי, תשבי קצת במרפסת הקפואה שלך, תלכי ללמד ואז תחזרי" היא אומרת ואני לוקחת נשימה עמוקה.
"לא יקרה" אני עונה לה.
"אליס, את סובלת! " היא אומרת.
"אני לא סובלת" אני לוחשת לה.
"אליס…" היא מתחילה לומר.
"זה לא את" אני קוטעת אותה.
"אז מה זה?" היא תוהה בקול.
"זה… המקום" אני מנסה לדבר באופן כללי כמה שיותר, אני רוצה להימנע מהחוויה שלי כאן.
"אליס את לא צריכה להיות בבית משוגעים הזה" היא לוחשת.
"לא לא, לא ככה. אני לא שופטת אותך שאת נמצאת כאן, להיפך, גם אני…" אני מתחילה לומר ואז משתהה.
"מה?" היא מודאגת.
"הייתי כאן פעם" אני לוחשת.
"מישהו שאת מכירה התאשפז כאן?" היא שואלת.
"כן"
"מי?"
"אני" אני אומרת ונועצת את מבטי ברצפה, מנסה לעצור את הדמעות שעולות במעלה גרוני ועומדות לפרוץ מתוך עיניי בכל רגע.