דמעות מזהב- פרק 13

היא רועדת, "אשפוז בכפייה" היא לוחשת, מבטה הופך למבועת ודמעותיה מתחילות לזלוג.
אני מחבקת אותה חזק והיא פורצת בבכי.
אשפוז בכפייה, לפחות מהחוויה שלי לא ממש עוזר.
טרם הספקנו להתיישב במקום כלשהו וכבר לקחו אותה, היא מתחילה את האשפוז מהיום, מעכשיו למעשה.
היא מובלת לחדר כלשהו בו יעשו לה עוד בדיקה.
אני מתיישבת חזרה בחדר ההמתנה.
"אשפוז בכפייה" אני לוחשת לעצמי.
אושפזתי בכפייה כשהייתי בת 13 למשך שנה.
זאת הייתה תקופה נוראית.
אבא חשב שאני הוזה, "חולת נפש" הוא היה צועק עליי.
אלישיה הייתה מגנה עליי בגופה בכל פעם שהיה לי התקף והיא הייתה בבית ואוון היה בוכה.
טיה חוזרת מהר, לבושה בתלבושת בית חולים מדוגמת.
חולצה בצבע לבן על סמלי בית החולים וכך גם מכנסייה.
היא לובשת את הסריג שלי מעל ומחזיקה את בגדיה הקודמים בידה.
היא נראית מבוהלת. מבועתת. לבנה כסיד.
אני קמה אליה ומחבקת אותה, היא לא בוכה, פשוט מבועתת מכל המתרחש.
"חדר 312" היא אומרת.
אנחנו הולכות יחד לחדר הזה.
חדר לא קטן, כנראה היה מיועד לשני אנשים אבל יש רק מיטה אחת.
ספה ארוכה בצבע אפור ניצבת מתחת לחלון וכורסא מאותו הצבע בצד השני של המיטה.
אחות נמוכת קומה עומדת בחדר, מסדרת את המיטה.
"בגלל שאת נערה הביאו לך את החדר הזה" היא אומרת ויוצאת כאילו לא הייתה.
טיה נשארת לעמוד בפתח החדר, "אני מטורפת" היא לוחשת.
אני אוחזת בכתפה ודמעות עולות במעלה גרוני.
"את לא מטורפת טיה" אני לוחשת לה.
אותה האחות ממקודם נכנסת לחדר ופונה אל טיה.
"זה החדר שלך, את תעברי ביקורת שבועית אחת לשבוע, תעברי טיפולים פסיכיאטריים וישלימו לך חומר לימודי" היא אומרת בקול גבוה.
היא מסבירה לה עוד כל מיני דברים טכניים ומחדירה אל תוך הוריד שלה מחט.
"במקרה הצורך תקבלי עירוי" היא אומרת ויוצאת מהחדר.
טיה מתיישבת על המיטה, מכונסת בתוך עצמה.
היא שותקת ופניה מבועתות.
אני מתיישבת לידה, מניחה את ידי על ראשה.
"תלכי אליס, אני לא רוצה לעכב אותך" טיה אומרת וקולה רועד.
אני צוחקת, "אני נשארת פה איתך מותק" אני אומרת לה והיא מחייכת.
"אל תביאי לפה את הצוות" היא אומרת בדאגה.
"אל תדאגי" אני לוחשת לה.
אני יכולה להרגיש את הסערה שמתחוללת בתוכה.
היא מתנשמת בכבדות, מנסה לעצור את הדמעות.
היא נכנסת במהירות לחדר האמבטיה שיש לה בחדר הזה ומסתגרת שם.
"אני כבר יוצאת" היא אומרת בבכי.
"את לא צריכה לעבור את זה לבד" אני דופקת על הדלת לאחר כמה דקות.
"אני בסדר" היא בוכה.
"טיה" אני אומרת ונשענת על המשקוף.
הדלת נפתחת באיטיות, טיה עומדת מול המראה, פניה אדומות מבכי.
היא מושכת באפה, "לא, תבכי" אני אומרת לה.
"תבכי טיה" אני מוסיפה.
"תבכי ותתפרעי ותשתוללי ותצעקי ותצרחי, מותר לך" אני אומרת לאחר שבמשך כמה דקות דמעותיה פשוט זולגות ללא הרף, אבל היא לא משמיעה קול.
לפתע היא מחבקת אותי חזק וממררת בבכי, היא סוף סוף בוכה, משתחררת.
דמעות עולות במעלה גרוני ואני מתאפקת לא לבכות.
אני רואה אחות מגיחה מפתח הדלת ונכנסת לחדר.
אני מנידה בראשי והיא הבינה את הרמז ויצאה במהירות.
"אני כל כך מצטערת אליס" היא לוחשת באוזני.
"אין לך על מה" אני לוחשת לה חזרה והיא יוצאת מחדר האמבטיה אל החדר שלה.
היא מתיישבת בפינה החדר, על הרצפה, בוהה בקיר.
כבר אמצע הלילה, טיה קופאת מקור ורטובה מדמעותיה.
"אליס, אני לא רוצה להיות כאן" אני מתיישבת לידה.
"אני יודעת" אני לוחשת לה.
*****************
ט.
השעה 5 לפנות בוקר, אליס יושבת על הספה, עטופה בשמיכה.
מעליי יש שתי שמיכות, אחת מביתה של אליס, שאני לא ממש בטוחה איך היא הגיעה לכאן ומעליה שמיכה של בית חולים.
אליס עסוקה בכמה דפים ובמחשב הנייד שהביאה, פניה עייפות ועיניה נפולות במעט.
אני מתהפכת, מסתובבת עם פניי אל אליס.
"תלכי לישון אליס" אני לוחשת.
אליס מחייכת אליי וסוגרת את המחשב הנייד, אוספת את הדפים ונשכבת על הספה.
לא חשבתי שהיא תישן כאן, איתי. הרי בסך הכל היא רק המורה שלי.
למה היא דואגת לי כל כך? כשבכיתי בערב היא גם בכתה, ובכן, דמעה.
לאליס יש חוסן נפשי גבוה, היא לא בוכה בקלות.
היא לא בוכה כמעט בכלל.