דמעות מזהב- פרק 11

ט.
אני מסוחררת נורא, אני לא מצליחה לאזן את שיווי המשקל שלי.
אני אוחזת בקיר בחוזקה ומתיישבת על הרצפה.
משהו רוטט בכיסי, מישהו מתקשר אליי.
'אליס' מופיע על הצג.
אני נשכבת על הרצפה הקרה, מניחה את הטלפון לידי.
"היי טיה" היא אומרת בקול שליו.
"אליס" אני אומרת ולוקחת נשימה עמוקה.
"יש בעיה" אני אומרת.
"מה קרה?" אליס שואלת בדאגה.
"זה קורה שוב אליס" אני אומרת בכוחותיי האחרונים.
"אני באה" היא אומרת.
הראיה שלי מיטשטשת מרוב כל הדמעות.
לאחר כמה דקות אני רואה דמות מתהלכת בביתי.
אני מתכווצת.
הדמות מחפשת משהו, אותי?
לפתע היא מתקרבת אליי במהרה.
"מותק" היא נאנחת בדאגה.
היא מתיישבת לידי על הרצפה.
מעבירה את ידה בשיערי, זאת אליס.
אני מנסה להתיישב בכוחות שנותרו לי.
"תרפי" היא לוחשת.
אליס אוספת אותי אליה, עוטפת אותי בגופה.
מערסלת אותי בין ידיה, פתאום כבר לא כל כך קר.
"יהיה בסדר, פשוט תנשמי" היא לוחשת.
______________
א.
כל התקף שונה במעט מהקודם לו, ככה זה היה אצלי בכל אופן.
אנחנו ישובות בפינת ביתה, אני פשוט מחכה איתה שההתקף יירגע.
אני כועסת על אלישה, זועמת.
איך היא יכולה לזלזל ככה בחיים שלי? אלו החיים שלי! אני בוחרת מה לעשות איתם ולמי לעזור!
ההתקפים של טיה רגועים יחסית, היא רק יושבת ובוכה.
אני בטוחה שמתחוללת בתוכה מלחמה, היא בטח מותשת.
"זה יותר מידי בשבילי" היא לוחשת לאחר כחצי שעה.
"אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר" היא מוסיפה.
"אני אעזור לך" אני אומרת לה.
"למה את כל כך דואגת לי אליס?" היא שואלת.
אני לא יודעת מה לענות לה, פשוט לא יודעת.
היא מיוחדת, שונה, מזכירה לי מאוד את עצמי והיא צריכה עזרה ואני יכולה לעזור לה.
"אין לי מניע מיוחד" אני עונה לה ומחבקת אותה.
"הרצפה קרה" היא אומרת ואני צוחקת.
אני עוזרת לה לעמוד והיא הולכת לשטוף את פניה.
אני נשענת על משקוף הדלת, כמו בבוקר.
"אני מצטערת אליס, אני לא מצליחה לשלוט על זה" היא אומרת.
"אני יודעת מותק" אני אומרת לה והיא מובילה אותי חזרה אל הסלון.
"אני לא רוצה שתהיי בהתקפים האלה לבד" אני אומרת לה.
"אני אהיה בסדר" היא אומרת בשקט.
"תגיעי מחר" אני אומרת ונשענת אחורה.
"אני לא יכולה להבטיח" היא אומרת וקולה רועד.
"בסדר" אני אומרת בשקט.
**********
אני יושבת במשרד שלי, השעה כבר כמעט עשר בבוקר.
אני עובדת על עבודת ההגשה שלי, כל השולחן עמוס דפים ואני נקברת בינהם.
הדלת שלי נפתחת לפתע באיטיות.
טיה עומדת מאחורי הדלת, עטופה במעיל שחור וארוך.
היא מסירה את משקפי השמש מעליה, היא בוכה.
"מותק" אני אומרת בשקט וקמה לחבק אותה.
משהו קרה לה,היא חיוורת נורא והעיגולים הכהים סביב עיניה הולכים וגדלים.
אני סוגרת את הדלת וטיה מתיישבת על הספה.
אני מתיישבת לידה בעדינות ומניחה את ידי על לחיה.
"אני יודעת שאמרת לי לא לחפש עליו כלום. אבל הייתי חייבת" היא עומדת וקולה משתנק.
לעזאזאל! היא לא הייתה צריכה לחפש עליהם, במיוחד לא עליו!
אבל אני יכולה להבין אותה, אלה ההורים שלה.