דמעות מזהב-פרק 1
אליס היא קצת קרה, לא ממש רואים עליה את רגשותיה.
אי אפשר לדעת אם היא שמחה או עצובה, כועסת או עייפה.
אליס תמיד הייתה כזאת, אבל גם אני מאופיינת בקרירות וחוסר רגש.
אבל כמו שאני יודעת לבכות ולשמוח, אני מאמינה שגם אליס.
********
זה היה יום ארוך, אליס קראה לי לשיחה.
אני הולכת במתח למשרדה, עוברת כרוח סערה בין המסדרונות על שלבסוף אני דוחפת במעט את הדלת החורקת במשרדה.
"היי אליס" אני אומרת בשקט ונשענת על משקוף הדלת.
במשרדה יש אווירה נעימה, תמונות וברכות שאליס קיבלה תלויות על הקיר.
פסלים של בלרינות והמון דיסקים של מוסיקה קלאסית.
ספה בצבע בז' נמצאת מצד שמאל של המשרד. שולחן נמצא בצד הימני, כסא אחד מאחוריו ושניים מלפניו. החדר שלה די גדול ביחס לשאר המשרדים שביקרתי בהם בבית הספר.
"היי טיה, בואי" אומרת בשקט ומסדרת על ערימת הדפים המונחים על שולחנה.
אני יושבת בשקט מצידו השני של השולחן, מחכה שאליס תאמר לי מה פשר הגעתי.
"מה יש טיה?" שואלת לפתע.
"מה קרה?" אני שואלת בבהלה, תוהה עם עשיתי משהו לא בסדר.
"את בסדר?" אליס אומרת ברכות.
"כן, עשיתי משהו לא בסדר?" ליבי הולם בחוזקה.
"לא, אני סתם דואגת לך. את היית די נסערת אתמול בשיעור" אומרת בשקט ומשפילה מבטה אל הניירת.
"אני בסדר, הייתי קצת עייפה" שיקרתי.
_______
"אני בסדר, הייתי קצת עייפה" אומרת טיה ומחפשת שעון בסביבה.
היא משקרת, אני יכולה להרגיש את זה.
"טיה, את יודעת שאת יכולה לבטוח בי" אני אומרת בביטחון.
"אני יודעת אליס, תודה" טיה אומרת בחיוך.
טיה חדורת מטרה בכל דבר שהיא עושה.
תמיד מרוכזת, חושבת הרבה אבל לא תמיד אומרת.
אתמול בשיעור, כשכולן עמדו בשורות, עיניה של טיה היו אדומות ודמעות עמדו לפרוץ בכל רגע,
היא התקשתה לנשום ולא הייתה מרוכזת.
אני מכירה את טיה מאז שהיא הייתה קטנה, ילדונת בת 5 שהגיעה לשיעורי המחול במתנס הקיהלתי ואהבה לרקוד.
היום היא במגמה העילית למחול, לומדת בבית הספר לאומנויות 'פרקינס'.
ואני, המורה שלה ומרכזת המגמה.
אני מקווה שטיה יודעת שהיא חשובה לי, אני דואגת לה.
טיה קמה באיטיות, מרימה את תיקה הכבד מהרצפה וצועדת לכיוון הדלת.
"תודה אליס" אומרת בשקט.
"אין בעד מה מותק, בכל זמן" אני אומרת.
טיה לא אוהבת לשתף, היא נוהגת להחזיק בבטן את הכל ולסבול בשקט.
גם אני כזאת, כלפיי חוץ אני נראית מאוד קשוחה, קרה וחסרת רגשות.
אבל אני פשוט לא אוהבת להראות את רגשותיי, יש גם אנשים כאלה.
כמוני וכמו טיה.
*************
עוד בוקר שאני מגיעה עם עיניים אדומות ואומרת שאני בסך הכל עייפה.
עוד בוקר שאני כבר לא רואה, הכל מטושטש מכל הדמעות.
זה מכביד עליי להסתיר את זה, אבל אני לא יכולה שיידעו.
תגובות (4)
בטח להמשיך, אהבתי מאוד והייתי רוצה לדעת עוד על מערכת היחסים של אליס וטיה ועל הסיבה שסיפרת על האופי שלהן ועל הדמיון ביניהן. משהו אחד שהייתי רוצה לומר זה שכשאת משנה נקודת מבט כדאי שתרשמי בפירוש בגלל שאני מבינה שנקודת המבט השתנתה רק אחרי כמה משפטים וזה גורם לחזור ולקרוא עוד פעם כדי להיות בטוחה שהבנתי נכון. חוץ מזה, מאוד אהבתי את הכתיבה שלך ואת הרעיון הכללי :)
תודה רבה!! אקח את הערותייך לתשומת ליבי :)
תמשיכי
אז ביקשת שאכנס, אני שמחה שנכנסתי כי הסיפור ממש מעניין ואהבתי את הדמויות.
עכשיו, אם יורשה לי, ביקורת בונה [מקווה שתראי אותה]
הצגת לנו דמות, וזה מעולה. ועדיין, הייתי שמחה לראות ולא לשמוע. סיפרת לנו איך אליס היא קצת קרה, קצת מרוחקת, איך לא רואים רגשות עליה ואפילו סיפרת לנו שטיה חושבת אותו דבר על עצמה, וזה נחמד. הייתי מעדיפה לראות שהיא קרה, דרך דוגמאות, נגיד ומשהו קורה והיא מגיבה בצורה שתיחשב "קרה", אני אאמין שהיא קרה בהרבה יותר קלות. ככל שקראתי את הפרק, אליס נראתה לי ההפך ממה שטיה תיארה אותה, גם כשזו לא הייתה נקודת המבט של אליס. [גם יכניס קצת אורך לפרקים בשיטה הזו]
בנוסף, אני מתה על תיאורים. אהבת חיי. אבל רק ממליצה לך להיזהר קצת, כדי שלא תפתחי לעצמך הרגל מגונה, יש דבר כזה לתאר יותר מדי, ויש דבר כזה יותר מדי פרטים. אהבתי שתיארת את הברכות שעל הקירות, ואפילו הספה קצת מוסיפה כי היא והתיאור שלה גורמים לקורא להבין שזו תחושה ביתית וקצת חמה, אבל הכיסא והמקום שלו קצת הוציאו אותי מזה. אני לא חושבת שהגזמת בתיאורים בפרק הזה, חלילה, רק מזהירה לעתיד, שלא תצמאי את עצמך יום אחד עם חמישה עמודי וורד שמתארים מיקום של קומקום על שיש.