אנחנו רק ידידים – פרק 1

פרק 1: הפעם הראשונה.

"את מוכנה?" הוא שאל אותי, ואני הנהנתי עם חיוך ענק מרוח על פניי. זה היה הרגע בו אני ואחי התאום פתחנו את דלת הכניסה של הבית שלנו, וצעדנו לכיוון המכונית שלו. לא יכולנו לחכות להתחיל את היום הזה.

כן, זה די אבסורד שאנחנו כל כך מתלהבים מהיום הזה. היום הראשון של בית הספר- זה אמור להיות היום השנוא על התלמידים. אך אצלנו זה היה שונה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שלנו. הפעם הראשונה בבית הספר מאז שעברנו בשנה שעברה לארצות הברית. הפעם הראשונה שנראה את חברינו הישנים, שאיתם השתדלנו כמה שיותר לשמור על קשר למרות הקשיים. והאמת שזו גם הפעם הראשונה שנצא מהבית מאז שנחתנו בישראל.

הוא התניע את הרכב והתחיל לנסוע לכיוון בית הספר. איכשהו הוא זכר את הדרך בעל פה, למרות שהפעם האחרונה בה הלכנו לבית הספר הזה הייתה לפני קצת יותר משנה. לאיתן תמיד היה זיכרון טוב. תמיד ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו- איתו אף פעם לא הלכתי לאיבוד. אני ואיתן מאוד קרובים, ממש כמו החברים הכי טובים. היה חשוב שנהיה קרובים בגלל הסיטואציה בה אנו נמצאים כבר קרוב לחמש שנים, ולכן העובדה שאנחנו באמת קרובים ויכולים לסמוך אחד על השניה תורמת למצב.

איתן החנה את הרכב ויצא ממנו, לא לפני שהביט בי עם חיוך ענק על פנים. שנינו יצאנו, טורקים אחרינו את דלתות המכונית.

"מתרגשת?" הוא שאל אותי.

"אין יותר מרוגשת ממני, איתן." אמרתי לו, מגחכת. "התגעגעתי למקום הזה."

"גם אני, אמה." הוא אמר, מכניס את ידיו לכיסים ונאנח. "מעניין איך כולם. איך מיה.."

"בדיוק על זה רציתי לדבר איתך." עצרתי במקומי והוא נעצר אחרי.

"אני יודע מה את רוצה לומר, אמ." הוא אמר לי, לא מביט בעיניי. "את לא אוהבת אותה, זה ברור. ואני יודע שאת לא אוהבת את העובדה שבכל פעם שאנחנו חוזרים לישראל אני והיא חוזרים להיות זוג.

היא הייתה האהבה הראשונה שלי ותמיד תישאר. נורמלי שאני לא יכול להישאר אדיש לידה." הוא אמר ואני נאנחתי בייאוש.

"היא בגדה בך." הזכרתי לו, מניחה את ידי על כתפו. "היא בוגדת בך בכל שנה מחדש. היא לא טיפוס שאפשר לסמוך עליו. אני מבינה את זה, היא יפה, היא כובשת.. והיא גם נחמדה מאוד. היא פעם הייתה החברה הכי טובה שלי.

אני אומרת את זה בשבילך, איתן, אל תעשה את הטעות הזאת." ניסיתי לחייך אליו חיוך מרגיע, כדי לא ליצור שיחה כבדה מידי.

"יש פה כל כך הרבה בנות טובות יותר ממנה. ואתה מדהים, מגיע לך טוב יותר." המשכתי את עצמי ולאחר מכן הלכנו יחד לכיוון הלוקרים.

"אני מסכים איתך." הוא אמר לי, נמנע כמה שיותר מלהסתכל בעיניי. הוא שלח את ידו לכיוון הלוקר שלו, הכניס את הקוד שלו ופתח אותו. הוא הכניס לשם מספר ספרים שהיו בתיקו, בזמן שאני הסתבכתי לפתוח את הלוקר שלי וחבטתי בו בחוזקה. "אוחח!"

"צריכה עזרה?" הוא שאל, מגחך. הלכתי טיפה אחורה. "הקוד הוא 1, 4, 28.."

"לא, זה לא הקוד שלך." הוא צחק והכניס מספרים שונים ממה שאמרתי. לאחר מכן פתח את הלוקר שלי וקרץ לי. "את חייבת לעבוד על הזיכרון שלך, אחות."

"שתוק" אמרתי מצחקקת והכנסתי לשם מספר ספרים. הצלצול נשמע. איתן ואני התחבקנו ולאחר מכן עליתי לקומה השניה, לכיתה שאמורה להיות כיתת האם שלי.

התיישבתי באחד השולחנות מאחורה ופתחתי מחברת רנדומלית. התחלתי לשרבט ולצייר בה, עד שראיתי יד לוקחת לי את המחברת וסוגרת אותה.

"היי, מה אתה-" התחלתי לומר והבטתי למעלה."דין?!"

"אמה גריי, חשבתי שכבר לא אראה אותך יותר." הוא אמר, מחייך את החיוך הכובש שלו. קמתי ממקומי וחיבקתי איתו חיבוק מוחץ וחזק.

"איזי, ילדה, שלא תהרגי אותי על היום הראשון ללימודים." הוא צחק והרפיתי את החיבוק.

"אתה מטומטם." צחקקתי, מתיישבת ומפנה לו את המקום לידי. "התגעגעתי אלייך."

"אם היית מתגעגעת היית שולחת לי הודעות, מיילים, מתקשרת…" הוא אמר ונאנח. "אה, בעצם, זה בדיוק מה שעשית במשך שנה שלמה. לא נתת לי זמן להתגעגע, אמ." הוא גיחך ואני גיחכתי אחריו.

"אני מתערבת איתך שהתגעגעת כל כך, בכית כל יום." אמרתי לו. "איך היה בישראל בלי החברה הכי טובה שלך?"

"השנה הכי טובה של החיים שלי." הוא אמר. "נהניתי כל כך עד שראיתי את הפרצוף שלך."

"בטח, מה שתגיד." אמרתי מגלגלת עיניים, והוא קרץ לי. באותו הרגע דלת הכיתה נפתחה. אווה, המחנכת, נכנסה לכיתה, והבעת פניה הייתה מופתעת כאשר ראתה אותי.

"אמה! איך היה בארצות הברית?" היא שאלה מול כל הכיתה.

"כמו בכל שנה שניה, אני מניחה." עניתי לה באדישות. היא התחילה לדבר איתנו על היום הראשון, על כיתה י"א, על הרגשות שאנו אמורים להרגיש ועל הציפיות שלהם ממנו לשנה הקרובה. אני ודין היינו עסוקים בלדבר, להשלים פערים- למרות שהקפדנו לדבר בכל יום בשנה האחרונה, הרגשתי כאילו פספסתי מלא.

הרגשנו הקלה כאשר הפעמון צלצל וכולנו ירדנו לכיוון הקפיטריה. דין ואני התיישבנו באחד משולחנות הפיקניק והוצאנו את האוכל שלנו, כאשר שמעתי קול מוכר מאחורי.

"אמה! עבר כל כך הרבה זמן! מה קורה, איך א-"

"תעזבי את הילדה, בלה. רק נחתה בארץ וכבר צריכה לשמוע את החפירות שלך?" ניב צחק והשניים התיישבו לידנו.

בלה וניב- הזוג הכי מוזר שתמצאו. תמיד יורדים אחד על השנייה ולמרות זאת לא תמצאו זוג שאוהב יותר מהם. הם כל כך דביקים וקיטשיים- אף פעם לא רבו וכנראה אף פעם לא יריבו.

בנוסף, הם הזוג היחידי שאני מכירה שהתחילו בתור החברים הכי טובים והפכו להיות בני זוג, והם טובים בזה. פעם הכרתי זוג כזה. אך גם מערכת היחסים הזו, שהחזיקה מעמד קרוב ל20 שנים, נגמרה. ומערכת היחסים הזו גרמה לכלכך הרבה בעיות בחיים של איתן ושלי.

אני מקווה שבלה וניב יישארו הזוג המתוק שלעולם לא רב. הם החברים הכי טובים שלי. אני מפחדת שיקרה מצב שיהיו דרמות בחבורה הקטנה שלנו, או שהם יצפו מדין וממני לבחור צד. בנוסף, הם הזוג שנותן לי תקווה. חיי האהבה שלי הם לא הדבר הכי יציב וטוב שקיים, בגלל הסיטואציה שבה אני נמצאת, והם אלו שעוזרים לי להאמין שגם אני אזכה למערכת יחסים כזאת.

"אז, אמ.." בלה התחילה לומר, אוכלת טיפה מהסלט הירוק שקנתה בקפיטריה. "חשבת כבר מה לעשות בשישי בערב?"

"חשבתי על מרתון סרטים ולפרוק קצת ארגזים.. למה?"

"אין מצב, אני לא נותנת לך לעשות את זה. בחיים." היא אמרה, משלבת את ידיה. "זה שישי בערב. חובה לחגוג בשישי בערב. זה כתוב בתנך."

"באיזה תנך בדיוק?" שאלתי מצחקקת.

"זה בעשרת הדברות של התיכוניסטים.. תפסיקי לענות על כל דבר! בשישי בערב יש מסיבת תחילת שנה אצל איב וכולנו הולכים. וגם את, תראי את עצמך טיפה!" היא לגמה טיפה מים, כנראה התייבשה מרוב הדיבורים.

"אוקיי.. אוקי! נלך למסיבה של איב." אמרתי. "רגע, אבל איב זאת לא האחת שיוצאת למועדונים ומשתכרת? אני בטוחה שהולך להיות הרבה אלכוהול במסיבה שלה… זה לא ממש הקטע שלנו.."

הם כולם השתתקו פתאום והתחילו לאכול בשקט. "לא. אל תגידו לי ש…"

"תקשיבי, הרבה השתנה מאז שעברת לארצות הברית."ניב אמר, ואני נאנחתי בייאוש.

"אתם שותים?" שאלתי אותם. "אנחנו הבטחנו אחד לשניה שלא נשתה עד גיל 18. שנשמור על עצמנו."

"זה היה בכיתה ט' אמ, אל תהיי תמימה.." דין אמר. "תמיד כיף להשתחרר קצת במסיבות. אנחנו כולנו עוד מעט בני 17, אנחנו בוגרים ויודעים לשמור על עצמנו גם במסיבות עם אלכוהול." הוא חייך אליי. חזרתי לאכול ברוגז.

"מה עוד השתנה בזמן שלא הייתי פה?" שאלתי, בדיוק כאשר הגיעה הבחורה האחרונה שרציתי לראות. היא התיישבה ליד דין ונתנה לו נשיקה בפיו.

מה קורה כאן?