טרובאדורים. פרק ב- אדם.

אם לומר את האמת, אני לא אחד ששומר דברים בבטן, אבל האדם האחרון שהייתי רוצה לספר לו על התכנית שלי זו מישל. אני לא שונא אותה, אבל סביר להניח שהיא תפתח את הפה שלה, כמו שהיא עושה כל הזמן.
"מה רצית לספר?"
אני שותק, עוד מתלבט אם לשתף אותה. כי ברגע שאספר לה היא חייבת להיות חלק מהתכנית, ואני לא רוצה. למה עניתי לה בכלל?
"כבר שכחתי" אני אומר, אבל היא יודעת להריח שקרים. היא נורא חכמה. כמו שחשבתי, היא מסתכלת עליי במבט הזה של 'אני יודעת שאתה משקר ואם רצית לספר אז תספר כבר'.
אז אני מספר לה, ומתחרט על כל רגע. הייתי צריך להישאר באורווה. עכשיו ג'וני שזז תוך כדי שינה יימרח על החלק שלי והלך הלילה. אפילו שחשוך עכשיו, יש לה ניצוץ בעיניים. קיוויתי שהניצוץ הזה לא יופיע. אתה אדיוט בנאדם.
"מתי זה קורה?" היא שואלת כמובן מאליו שהיא מצטרפת.
"אני לא יודע" אני עונה "אבל אסור שנהיה יותר מידי, אחרת זה ייגמר ברע."
"זה גם ככה ייגמר ברע אם לא תעשו את זה נכון, ומה הבעיה שתהיו שלושה?"
"כי אנחנו לא רוצים לערב אף אחד." אני אומר. היא קולטת שהתחרטתי על כל רגע.
"אז למה סיפרת לי את זה בכלל?"
אני שותק, מנסה לחשוב על תשובה מתחכמת, כי אם אומר לה שאני לא יודע למה, היא תתעצבן ותעשה דרמה, כמו שהיא עושה בדרך כלל. אחרי כמה שניות שלא עניתי לה היא יודעת שלא התכוונתי לספר לה שום דבר, אז היא לוקחת את הרגליים העכבריות שלה וחוזרת לאורווה. הצעדים שלה מהירים ועצבניים, ובכל זאת הם לא עושים הרבה רעש. אני מחכה כמה זמן בחוץ, לא יודע כמה זמן אבל השמש כבר זורחת ואני רואה את דולורס גריי, המשרתת את אדון וגברת נוז, יוצאת החוצה לאוויר הקר היישר לעבר האורווה. קודם כל היא מעירה את שרה. לשרה יש מן סיר כזה שנשאר מהשריפה שהייתה בבית שלה. דולורס אף פעם לא מתעסקת בחפצים שלנו אחרי שאדון נוז עשה את עצמו כועס על כך שהיא שברה איזה כוס של מישהו שקראו לו כריסטיאן, אין לי מושג מה קרה לו, הוא פשוט נעלם יום אחד.
אני יודע שאין טעם להתחבא מאחורי העץ, או אפילו ליישם את התוכנית שלי שזה בדיוק הזמן המושלם לעשות אותה, אבל אני לא יכול לעשות אותה בלי ברונו, אח שלי. זה סיפור די מוזר, כי תמיד ידעתי שיש לי אח אחד, ואז הסתבר שיש לי עוד אחד שנראה בדיוק כמוני. ההורים שלי, שאני כל כך שונא אותם, מעולם לא סיפרו לי שהם שלחו את האח התאום שלי לאימוץ כשנולדנו, בטח כי הם חשבו שלגדל שלושה ילדים יותר קשה מלגדל שניים. מעניין מה היה קורה אילו היו מוסרים אותי ולא אותו. בלי לחשוב יותר מידי אני מתחיל להתקדם לאורווה, בתקווה שכשאגיע דולורס לא תראה שנעלמתי והופעתי פתאום. ולמעשה זה עובד, היא אפילו לא מסתכלת לכיוון שלי.
הלול של התרנגולות נמצא מול הרפת המגוכחת בגודלה, כך שאני יכול לראות את מישל מסתכלת עליי באיום. אני לא מצליח להבין אם זה מאיים במובן של 'אני עדיין לא מצליחה להבין אותך' או- 'אם אתה לא מצטרף אותי הלך עלייך', וכפי שאני מכיר אותה, סביר להניח שזה האיום הגרוע יותר. אני יודע שאנחנו לא אמורים לדבר בזמן העבודה אבל…
"בוא נצרף את מישל" אני לוחש לברונו.
"למה אנחנו צריכים את מישל?" הוא תוהה
"יהיה נחמד אם תהיה איתנו בת."
"לא יודע, ולמה מישל? אם כבר את שרה או ברברה או ג'ין, אבל מישל?"
"מה הבעיה איתה?"
"היא מעצבנת… דרמטית כזאת… אני לא אוהב אותה."
"עזוב את מה שאנחנו חושבים עליה, הנוזים שונאים אותה לא פחות, אם היא תלך, לאף אחד זה לא יפריע, להיפך, נעשה טובה לאנושות."
ברונו מושך בכתפו וממשיך לפזר גרגרים בלי לומר מילה, אז אני שם לב את המבטים הזועמים-דואגים של ג'ין, התורנית השבוע (תורנית כלומר, עושה את התפקיד של דולורס, ואם היא עושה את זה כראוי, היא מקבלת משהו מתוק שאסור לה לחלוק איתנו)
"בסדר," ברונו לוחש אחרי עשר דקות שקטות ומחרישות אוזניים "נצרף את מישל. אבל אם היא מצטרפת, אז שברברה תבוא איתה, שיהיה לה למי לחפור, כדי שלא תחפור לנו."
"נצרף גם את ברברה, אבל בגלל הסיבה האמתית." אני מגחך. הוא מסתכל עליי כמה שניות ויש לו סומק בלחיים. אם לא הייתי עושה כזו טעות חמורה, היינו עפים מכאן מזמן.