טעויות של נערה פרק 20 :)
אוףףףףףףףף, כתבתי את הפרק ויצא מושלםםם, ואז הוא נמחק לייייי :(
ישבתי משועממת בבצפר, מקווה שהיום הזה יגמר כבר, עייני מתחילות להעצם,
נרדמתי,
קול קטע את החלום המתוק שהיה לי
"גברתי!! קומי מייד!" אמרה ואני שיפשפתי אל עיניי
"מה?" שאלתי חצי רדומה
"מה נראלך שאת חושבת שאת עושה?" אמרה ונהיתה אדומה מעצבים
"ישנה?" אמרתי ופיהקתי
"לכי תשני בחדר של המנהל, לא פהה, עכשו עופי לי מהעייניים" אמרה והצביעה לכיוון הדלת
"אבל המור…" התחלתי להגיד
"שום אבל! למנהל מיידדדד!" שאגה עלי עוד שנייה, יצאתי מהכיתה ופניתי לחדר של המנהל,
ישבתי על הכיסא ליד המזכירה, מחכה שהוא יקרא לי להכנס
"מה את עושה פה?" שאלה המזכירה
"מחכה למנהל" אמרתי
"ולמה? אם אפשר לדעת" אמרה
"אי אפשר לדעת, מצטערת" אמרתי שיואווו, איזה מציקהה ובדיוק אז המנהל קרא לי,
היא ליוותה אותי בעינייה במבטי שינאה עד שסגרתי אחרי את הדלת
"מה גברת זואי עושה פה? יש מצב שהיא סוף סוף באה לבקר?" שאל אותי בקול מתוק
"לא, אני פה בגלל אווה" אמרתי
"אההה, אף אחד לא בא לבקר אותי סתם… מה עשית לה?" אמר מאוכזב מעט
"נרדמתי לה בשיעור" אמרתי
"אפשר לדעת מדוע?" שאל
"לא ישנתי כל כך טוב הלילה הבנת?" אמרתי וקיוויתי שהוא יבין משהו
"בגלל אח שלך צ'אד, הבנתי" אמר ואני התכווצתי למשמע השם שלו
"כן…" אמרתי
"לכי לבית שלך, תישני ומחר תחזרי ותדברי איתי, טוב מתוקה?" אמר
"טוב" אמרתי ויצאתי,
אמא שלך מתוקה, מה הוא קורא לי מתוקה?!
חזרתי לבית שהיה ריק, אמא עדיין לא חזרה מהעבודה,
עליתי לחדר שלי והחלפתי לבגד ים הסטרפלס האדום שלי,
רציתי להכנס לבריכה שלנו, לא נכנסתי אליה מאז מה שקרה עם צ'אד,
הוא תמיד היה נכנס איתי, שוחה איתי קצת, ואז היינו רואים איזה סרט קומדיה,
קפצתי למים ושחיתי מעט, יכולתי ממש לדמיין את צ'אד, פה, לידי,
יכולתי לדמיין את הצחוק המדבק שלו, ואת החיוך הכובש שלו,
את הקול שלו כשהוא שר לי את "מי אוהב אותך יותר ממני",
נזכרתי בכתיפיו הרחבות שהיו מחבקות אותי, נזכרתי בלילה הראשון בלעדיו,
בבכי שכל לילה תוקף אותי, באיך שאני מתכווצת בכל פעם שמזכירים את השם שלו,
הכנתי לי פופקורן והתיישבתי על הכיסא שבתוך המים, הפעלתי לי סרט, ושקעתי בו
אחרי שעה בערך שמעתי קולות מהסלון, זה היה אמא, היא בטח מדברת בטלפון,
אחרי חמש דקות היא נגשה אלי "אנחנו צריכות לדבר" אמרה
"אוקי, מה?" שאלתי, שיטטטטט היא גילתה או משוו, מה אני יגיד להה? היא תהרוג אותייי
"לכי תתארגני ונדבר כמו בני אדם" אמרה ואני יצאתי ועליתי להתקלח
סיימתי להתלבש ואמא נכנסה לחדר
"את יודעת שאני אוהבת אותך נכון?" אמרה
"כן" עניתי לה, וואיי, זה לא יגמר בטוב, בשבילי
"יופי, אז אני אוהבת אותך, ודואגת לך, ורוצה שיהיה לך רק טוב" אמרה
"אוקי" אמרתי
"אבל קשה לי, קשה לי להסתדר איתך, קשה לי שזה רק אני ואת, אני יודעת שאת משתדלת,
אבל עדיין, זה קשה" אמרה
"אז חשבתי, ו…. וואי… אני לא יודעת איך להגיד את זה" אמרה
"את מה?" שאלתי מעט מבולבלת
"אמממ…. טוב… קורל בואי" אמרה ומישהי שבערך בגיל שלי, שש עשרה כזה נכנסה לחדר
"מי זאת?" שאלתי מבולבלת
"זאת קורל, החלטתי שאנחנו מאמצות אותה, קשה לי שאנחנו פה לבד,
אני צריכה מישהו שימלא את החסר, את יודעת, של צ'אד" אמרה אמא ואני הייתי בהלם
"ככה את מחליפה אותו?! ככה את שוכחת אותו? את הבן שלךך? מה עובר עלייך?
מה נראלך שאת מנסה להחליף אותו במישהו אחרר, לצ'אד אין תחליףף,
לא היה לו ולא יהיה לו תחליף אף פעםםם" אמרתי ויצאתי מהחדר בטריקת דלת יצאתי
לחצר וישבתי על הדשא, התחלתי לבכות, להוציא את הכל,
איפה צ'אד שיבוא וילטף אותי ויגיד שהכל יהיה בסדר?!
נקודת מבט של קורל:
חיכיתי מחוץ לדלת של החדר של זואי, נראלי שככה קוראים לה,
האמא שאני לא זוכרת איך קוראים לה אמרה לי לחכות עד שהיא תגיד לי להיכנס,
אני מקווה שהם יהיו נחמדים, לא כמו המשפחה הקודמת, שהייתה מנצלת אותי,
ומתעללת בי, שלא היה לה איכפת ממני, אני מקווה שהם ידאגו לי,
אפילו אולי שיאהבו אותי, זה יהיה נחמד, לא כמו ההורים שלי, שעזבו אותי ברחוב וברחו
"קורל בואי" אמרה האמא, נכנסתי לחדר, זואי הייתה נערה יפה,
חבל שעבר עליה הרבה דברים קשים בחיים, ראו את זה בעיניים שלה, ראו את הכאב,
היא נראית בערך בגילי, שש עשרה בערך
"מי זאת?" היא שאלה ונראתי מבולבלת
"זאת קורל, החלטתי שאנחנו מאמצות אותה, קשה לי שאנחנו פה לבד,
אני צריכה מישהו שימלא את החסר, את יודעת, של צ'אד" אמרה האמא לזואי
"ככה את מחליפה אותו?! ככה את שוכחת אותו? את הבן שלךך? מה עובר עלייך?
מה נראלך שאת מנסה להחליף אותו במישהו אחרר, לצ'אד אין תחליףף, לא היה לו
ולא יהיה לו תחליף אף פעםםם" אמרה זואי בכעס, בעלבון, כאילו הרגע תקעו לה סכין בגו
היא יצאה וטרקה אחריה את הדלת
"מצטערת, זה עוד מעט יעבור לה" אמרה האמא
"אני ילך לדבר איתה" אמרתי וירדתי אליה
נקודת מבט של זואי:
"את יודעת, ההורים שלי, לצערי האמיתיים, לא רצו אותי בכלל, הם תקעו בי סכין בגו,
השאירו אותי ברחוב נטוש, השאירו ילדה בת שש לבדה ברחוב לא מוכר, באמצע שום מקום" אמרה קורל והתיישבה לידי
"אבל הם לא ניסו להחליף את החלק החסר שבהם במישהו אחר, ניסו לשכוח ממנו" אמרתי וניגבתי
את עיני
"נכון, אבל בניגוד להורים שלי שדאגו לעצמם, על זה שאני מקשה עליהם או משהו,
אמא שלך דואגת לך, היא רואה שהוא חסר לך, אבל היא לא יכולה להחזיר אותו,
המעט שהיא יכולה לעשות כדי לעזור לך זה למצוא מישהו שאולי, איכשהו יצליח לגרום לך
להמשיך הלאה, שתביני שזה לא סוף החיים, הרבה אנשים מתים כל יום,
אבל אנשים ממשיכים הלאה" אמרה וחייכה אלי
"אז מה שאת אומרת זה לשכוח אותו?" שאלתי וניגבתי את הדמעות
"לא, חס וחלילה! אף פעם לא לשכוח, אבל לא לתת לזה להפריע לך בדרך,
לא לתת לזה להפריע לך בחיים, והבית הריק, השקט המעיק שבו,
הבית העצום הזה שרק שניים גרים בו, לא נותן לך להמשיך הלאה, ובגלל זה אני פה,
כדי לנסות למלא לכם קצת את מה שחסר" אמרה ואני חייכתי אליה בחזרה
"תודה לך" אמרתי
"בכיף" אמרה וחיבקתי אותה
תגובות (1)
והוריי מסכנה :((( אבל קורל צודקת…
תמשיכיייי